פוסט רביעי – בית הספר להרגלים מיטיבים


הקצב הנכון של הדברים – בהרגלים מיטיבים ובחיים בכלל

גם לבית הספר להרגלים מיטיבים יש את הקצב שלו

כשבית הספר להרגלים מיטיבים מבקש קצב משלו…

סיפור הלידה של בית הספר להרגלים מיטיבים
הוא סיפור ארוך למדי.

לפני כמעט שלוש שנים התחלתי לכתוב על בית הספר שהולך להיפתח.
באותו זמן היה לי ברור שהולך להיות כאן בית ספר
ועדיין לא ידעתי בדיוק על מה
(ובטח שלא ידעתי שזה יהיה בית הספר להרגלים מיטיבים).

אחד הדברים המדהימים שקורים
כאשר לא לוחצים שום דבר בכוח
אבל כן נשארים מחוברים לתשוקות, לרצונות,
להקשבה פנימה ולתנועה המתבקשת –
זה שהדברים מתגלים בעיתם, ואז הם מדויקים.

כלומר –
בזמן שנכון לי ולהם
ומן הסתם לכל מי שעוד קשור בזה
בין שאני יודעת כרגע מי זה ובין שלא –
הוא שהמידע מגיע
וכשהוא מגיע, הוא ברור
הוא מראה את עצמו בבהירות
וכמו מדבר את עצמו מתוכי ללא כל מאמץ.

וכך, מתוך השמיטה הזו שהסכמתי לה
כשלא היה לי ברור לאן בית הספר הזה רוצה ללכת
ומתוך זה שלא נאבקתי בו
והמשכתי לנוע את תנועת החיים והעשייה שלי
התגלתה לי ברגע אחד
הבקשה הזו, של בית הספר,
מי הוא רוצה להיות.

והנה הוא נחשף לפני ומדבר את עצמו דרכי.

בית הספר להרגלים מיטיבים.

ככה? פתאום?
לא, ממש לא ככה פתאום
וקצת גם כן ככה פתאום.

בואו נעשה אתנחתא לסיפור על הרגלים שהיה באמת
(הרבה לפני שחשבתי על בית הספר להרגלים מיטיבים):

בית הספר להרגלים מיטיבים היה יכול לעזור לי אז…

לפני די הרבה שנים, +20 אבל מי סופר
כשהדבר הזה שנקרא החיים שלי
תפס טוויסט מאד מאד מאד מורכב בעלילה
ובלי להיכנס לפרטים
(לא כי יש לי מה להסתיר,
אלא כי מעורבים בזה עוד אנשים
שאני לא בוחרת בשבילם כמה ומה הם רוצים לחשוף)
אני יכולה להגיד שההרגשה הכללית שלי הייתה
שהכל, אבל הכל, קורס, מתפרק ומתמוטט
ואני לא ממש יודעת איך אפשר לבנות מחדש
ובעצם – לא ממש חיפשתי איך לבנות באותה התקופה,
לפחות לא באופן מודע,
אלא רק חיפשתי לשרוד את זה.

מכיוון שהרגשתי כמו העלה הכי נידף על העץ,
חיפשתי משהו שיעזור לי להישאר קצת יותר יציבה
וידעתי שמדיטציה היא דבר מאד מומלץ לזה.
אז התחלתי לתרגל מדיטציה.

עשיתי גוגל, מצאתי כל מני הדרכות והנחיות
ובחרתי לי את מה שנראה לי הכי מתאים לי באותו הזמן –
פשוט לנסות לשבת עם עצמי ולהשתיק את זרם המחשבות.

״פשוט״ – ממש!
(שומעים אותי ברקע מתפוצצת בצחוק על עצמי הנאיבית של אז?)

בטח, כשהחיים שלך בקריסה,
ואת כולך במתח קיומי יומיומי,
רק שבי לך בשקט ותשתיקי את מחשבות ההישרדות והדאגה.
ואז בטח תרגישי רגועה יותר.
וככל שתתמידי בזה (כי זה הרגלים מיטיבים),
עם הזמן תרגישי יותר יציבה, ויותר בטוחה, ויותר מסוגלת,
ויותר…

התיישבתי.
קמתי בשביל זה במיוחד מוקדם מאד,
כי הלוז שלי בבוקר כלל שני ילדים קטנים ואמא אחת,
עבודה שצריך להגיע אליה בזמן אחרי ארגון הילדים בשלום
לגן ולבית הספר,
והתיישבתי לי להשקיט את המחשבות.

ומה נראה לכם שקרה?
נכון
מיד התנפלו עלי עשרות מחשבות לשניה
אלפי מחשבות בדקה
ועד שהסתיימו ה 20 דקות האלה
הצצתי בשעון אולי 15 פעמים,
נדהמת בכל פעם כזו איך 20 דקות יכולות להימשך כל כך הרבה שעות
וסיימתי את זה מותשת ומאוכזבת מהחוויה.

אז מה נראה לכם שקרה ביום למחרת?

מי שניחש שויתרתי על התענוג, צודק.
מי שניחש שאמרתי לעצמי – היום אני לחוצה מדי בזמן
ובגלל זה אעשה את זה רק מחר – גם נכון.
מי שחושב שהאמנתי לעצמי
שמחר אני אקום מוקדם שוב ואתמיד בזה – טועה.

כי למרות שאמרתי את זה לעצמי בלב,
היה בי חלק שידע להגיד לי
שאני עובדת על עצמי
ושזה כנראה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

המזל הגדול שלי באותו זמן היה
שבאמת לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות
והייתי מאד מאד זקוקה למשהו
ןבמיוחד למשהו שאני לא צריכה להוציא עליו כסף, אם אפשר
אז כעבור כמה ימים חזרתי לנסות.

באופן די מדהים יחסית למצב הכללי שלי באותה התקופה
איכשהו הצלחתי לא לנזוף בעצמי יותר מדי
על כל אחת מהפעמים שבהן הבטחתי לעצמי
להתיישב למדיטציה
(אולי כי עמוק בתוכי הבנתי שבאמת מספיק קשה לי
גם בלי להוסיף את הנזיפה בעצמי),

הכוונה להיות מישהי כזו, שמתרגלת מדיטציה קבוע
נשארה איתי
גם בימים שלא הצלחתי לתרגל.
התרגולים לא היו לי פשוטים
אבל מתוך הכוונה הזו,
ומתוך זה שהצלחתי לקבל את זה שלא בכל פעם
אני מסוגלת לעשות את זה,
לאט לאט זה נהיה משהו שאני יותר מצליחה מ-לא מצליחה
לעשות באופן קבוע.

הרגלים מיטיבים שנהיים הרגל - הרגשה נפלאה

כשזה מתחיל להרגיש כמו הרגל, זו הרגשה נפלאה!

זה נהיה הרגל!

ככל שעבר הזמן והצלחתי להתמיד בהרגל הזה
הוא נהיה יותר ויותר ״חבר״
שעוזר לי לשמור על המרכז שלי, על היציבות היחסית
ועל החוסן הנפשי שלי
למרות שהחיים שלי עדיין היו רחוקים מלשוט על מי מנוחות.

מתוך ההתייצבות שההרגל הזה איפשר לי,
התחלתי להוסיף לחיי עוד הרגלים מיטיבים.
לא ברגע אחד, ממש לא,
אלא בשלבים, כחלק מתהליך של נוכחות והקשבה
למה שחשוב לי
ואיך אני רוצה לפגוש
את מה שהחיים מזמנים לי.

כי בואו נגיד את זה –
אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו
אבל אנחנו לא יכולים תמיד
לשלוט באיך שהחיים שלנו יראו
ובמה שהם יפגישו אותנו איתו בדרך.

אני מחלקת את ההרגלים המיטיבים
לשני סוגים:

הסוג הראשון: 

ההרגלים שאנחנו יכולים לנעוץ עבורם זמן ביומן.

למשל –
תרגול מדיטציה
פעילות גופנית
ארגון ניירת
הקדשת זמן לקריאה
סדר במרחב המחייה או העבודה.

הסוג השני:

ההרגלים שהם חלק מההוויה היומיומית שלנו,
כאלו שמבקשים מאיתנו
תשומת לב נוספת בתוך ההתנהלות הרגילה שלנו.

זה יכול להיות –
איך שאנחנו מגיבים במצבים מסויימים (החוצה ופנימה)
טון הדיבור שלנו
בחירות מה, כמה ולמה לקנות
כמה אנחנו עסוקים בטלפון הנייד ובעוד מסכים
איך אנחנו מקשיבים לאחרים
הגישה שלנו לדברים שאנחנו עושים.

ויש הרגלים ששייכים גם לסוג הראשון וגם לסוג השני:

למשל הרגלי אכילה
שדורשים מאיתנו גם הכנה והתכווננות
אבל גם תשומת לב במהלך היום,
הרגלי שינה גם הם נוגעים בשני הסוגים,
ומן הסתם יש עוד כאלה.

למה צריך את בית-הספר להרגלים מיטיבים?
למה אני נותנת כל כך הרבה תשומת לב להרגלים מיטיבים?

כי הרגלים מיטיבים הם גם וגם.

הם גם בסיס איתן, עוגן, למה שחשוב לנו בחיים
ואיך שאנחנו רוצים לפגוש את עצמנו,
והם גם אלו שעושים את איך שאנחנו פוגשים את החיים.
בהכי הפשטה,
זה קצת כמו מעגל אפר״ת – ארוע-פרשנות-רגש-תגובה
אבל זה הרבה יותר מורכב מזה
ואני לא אכנס לזה פה.

אני רוצה להגיד
שהרגלים מיטיבים
מעבר להשפעה העצומה שיש להם
על איכות החיים שלנו, הפיזית והרגשית
עם הזמן הופכים להיות חלק ממי שאנחנו
ומערכת הניהול הרגשית שלנו
מאמצת אותם לטובתנו.
וכן, אפשר לקרוא לזה חוסן נפשי.

אני אכתוב על זה מאמר נפרד,
אבל חשוב להבין
שהרגלים מיטיבים שגם נשארים
לא מושגים מתוך מאבק והפעלת כוח
כנגד ההרגלים הישנים.

ממש להפך.

יצירת הרגלים מיטיבים
היא תהליך של התבוננות סקרנית והקשבה עמוקה פנימה
של זיהוי השיפוטיות והדפוסים הנוקשים שלנו
שמקשים עלינו לשנות את ההרגלים
ובכך מקשים עלינו ליצור את ההרגלים הרצויים
ותשומת לב עדינה
לתנועה שיש בה אפס מאבק
(כן תשומת לב, לא מאבק – יש הבדל!).

רוצה להתחיל את הדרך שלך להרגלים מיטיבים?

לפעילות הקרובה המתוכננת ליצירת הרגלים מיטיבים מכאן

ואם בהרגל של מדיטציה חשקה נפשך –

מוזמנים לתרגל מדיטציית מיינדפולנס ״כמו הר״ כאן

או לתרגל מדיטציית מיינדפולנס קצרה של תשומת לב לנשימה כאן

והנה הרצאת TED מעניינת על סקרנותכתומכת בשינוי הרגלים


מיינדפולנס ודאגות


דאגות, מי לא מכיר אותן?

דאגות גוזלות מאיתנו הרבה אנרגיהדאגות מעסיקות אותנו לפעמים באופן בלתי פוסק,
לעיתים מפריעות למיקוד ביומיום שלנו,
אולי אפילו מקשות על ההרדמות או על איכות השינה
ובטוח – שהן גוזלות הרבה אנרגיה שחשובה לדברים אחרים.

אולי כבר יצא לך לשמוע אפילו את ההמלצה –

אם יש לך מה לעשות לגבי זה – למה לדאוג?
ואם אין לך מה לעשות לגבי זה – למה לדאוג?

אבל ביננו, זה קל להגיד, הרבה פחות קל ליישם.

אחד הדברים היפים במיינדפולנס
זה שאנחנו לא מבקשים מאף רגש להסתלק, גם לא מהדאגות.

לעומת זאת,
אנחנו כן מבקשים מעצמנו לבוא עם תודעה מסוימת,
של פתיחות, של סקרנות ושל קבלה.

לפני שנתחיל להבין איך התודעה הזו שאנחנו מבקשים מעצמנו
קשורה להתמודדות עם דאגות,
בואו נבין רגע את המנגנון של הדאגה, או הדאגות:

  • כשאנחנו דואגים אנחנו לא נוכחים בכאן ובעכשיו – הדאגות הן תמיד לגבי משהו שנמצא רחוק מאיתנו, או שעדיין לא קרה, ואנחנו חוששים ממה יהיה.
  • כשאנחנו דואגים אנחנו מתבססים על נסיון העבר שלנו (באופן הכי מפושט: אם פעם אחת או מספר פעמים נכשלתי במבחן, לדוגמה, אני עלולה לדאוג שאכשל שוב), או לחילופין, על נסיון עבר של אחרים (ראינו מישהו נפגע בארוע מסוים, אנחנו דואגים שניפגע כמוהו בארוע דומה).
  • כשאנחנו דואגים אנחנו בתודעה של קורבנות – ממוקדים במה יכול לקרות לנו (או לאדם יקר לנו) במקום להתמקד במה אנחנו כן יכולים לעשות כדי להמנע ממושאי הדאגה, או להפחית נזק אפשרי – שזוהי תודעה של יוזמה ופרואקטיביות.
  • הדאגות כולן מתבססות על רעיונות שיש לנו בראש, ולא על שום דבר ממשי –
    כי אנחנו דואגים ל או מ – משהו שלא קורה בכאן ובעכשיו.

אמר את זה יפה מארק טווין:
"היו לי צרות רבות בחיי, מקצתן ממש קרו בפועל."

אני לא מתיימרת להגיד שאין לנו צרות, רגעים קשים, התמודדיות ומשברים בחיים,
ממש לא.

אני רק רוצה לעשות הבחנה ברורה בין בעיה, צרה, אתגר שכן מתקיים ברגע מסוים,
לבין דאגה – שהיא הפחד ממה שיכול לקרות.

בבודהיזם (ובמיינדפולנס בעקבותיו)
אנחנו מתייחסים אל הדאגה כאל "אורחת".מיינדפולנס מתייחס לדאגה כאל אורחת

אורחת – במובן הזה שכמו אורחים – היא מגיעה, ומתישהו היא גם הולכת.
היא לא חלק אינטגרלי ממי שאנחנו.

אם נגיד על עצמנו שאנחנו דאגנים, מן הסתם רמת ההזדהות שלנו עם הדאגה תגדל,
ונרגיש שאין לנו ברירה אלא לדאוג, במצבים מסוימים.
או כמו שאמרה לי פעם מטופלת:
"איך אני יכולה שלא לדאוג כשהבן הגדול שלי מחליף עבודות כמו גרביים,
הבת האמצעית שלי רבה עם בעלה כל הזמן
והבת הקטנה שלי לא מוצאת זוגיות והיא כבר מתחילה לדבר על תרומת זרע?"

(חשוב להגיד שהחלפתי את הארועים ה"מדאיגים"
כי אני לא חושפת את המטופלים שלי, אבל הכיוון מובן, נכון?)

כשאנחנו "דאגנים" אנחנו עלולים להרגיש סוג של אמביוולנטיות:

מצד אחד – אנחנו מצדיקים את הדאגנות שלנו,
ומצד שני – אנחנו מבינים שהדאגנות פוגעת בנו במידה רבה
(מוסיפה מתח, פוגעת באיכות החיים, יכולה אפילו להדיר שינה מעינינו)
ואנחנו יכולים אפילו להרגיש לא בסדר שאנחנו כל כך דואגים
(במיוחד אם אנחנו מטרידים עם הדאגות שלנו את הקרובים לנו).

וכמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו לא מבקשים מהדאגות להסתלק,
הדאגות הן אורחות,
וזה לא מנומס להתהג ככה כלפי אורחים, נכון?

אז מה כן?

שני דברים שאנחנו כן מבקשים מעצמנו במיינדפולנס
שעוזרים מאד להתמודד עם הדאגות (שלפעמים אפשר גם לקרוא להן חרדות)
הם:

האחד –
התבוננות לא שופטת בכל הרגשות שלי,
ובתוכם גם הדאגות והחרדות.

"פשוט" להתבונן בלי לשפוט.
רק כאילו פשוט.
כי אנחנו כל כך רגילים להתייחס לרגשות שלנו
כאל "בסדר" ו"לא בסדר", "חיוביים" או "שליליים",
והמיינדפולנס מזמין אותנו להתבונן ברגשות שלנו בלי לתייג אותם,
בלי לקטלג אותם כטובים או רעים.

הם פשוט רגשות, גם הדאגות,
וכמו רגשות, וכמו אורחים,
לפעמים הם נעימים לנו יותר, ולפעמים נעימים לנו פחות.
זה עדיין לא עושה אותם ל-בסדר או לא בסדר.

השני
סקרנות.
איך סקרנות קשורה לדאגות?

זוכרים שאמרנו קודם שהדאגות מתבססות על נסיון העבר שלנו
או על התבוננות בנסיון עבר של אחרים?

מינדפולנס ודאגותבמילים אחרות –
כשאנחנו דואגים, אנחנו מדמיינים תרחישים שונים ומטרידים בראש,
שמתבססים על מה שאנחנו חושבים על ארוע מסוים, או על אדם מסוים,
ועל היכולות שלו (או חוסר היכולות שלו )
להתמודד עם מצבים מסוימים שמהם אנחנו דואגים.

ועכשיו, אם נבוא לאותו מצב, ארוע, או "סיפור" שיש לנו בראש
עם סקרנות
אנחנו למעשה משחררים את עצמנו מהסיפור שכבר כתבנו לעצמנו בראש,
כי סקרנות הרי מעצם הגדרתה –
לא יודעת את הסיפור,
אלא מחכה שהוא יתגלה בפניה.

זה קצת באוויר, אז אני אתן דוגמה:

נגיד שהבן שלי צריך לעבור טסט לרשיון נהיגה,
וכבר נכשל בעבר בשלושה טסטים.
לכאורה, קשה שלא לדאוג, הוא הרי כבר נכשל שלוש פעמים!

הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא,
שאם הוא כבר נכשל שלוש פעמים, יש לו סיכוי טוב להיכשל שוב
ואני מודאגת כי לא רק שאני מספרת לעצמי שכנראה הוא ייכשל,
אלא שאני גם מספרת לעצמי כמה קשה יהיה לו אם ייכשל,
בעוד שאולי אפילו לא שאלתי אותו אם זה קשה לו או לא.

ויכול להיות שגם אם הכישלון קשה לו –
זוהי התנסות חשובה עבורו, כי הוא לא חווה הרבה כישלון עד כה
ויש לו נטייה להימנע מדברים מחשש להיכשל.

זוהי כמובן רק דוגמה, יכולות להיות אפשרויות שונות לאותו ארוע,
ששונות מהסיפור שיש לנו בראש.

עכשיו, כשאני פוגשת את אותו ארוע בסקרנות,
אני לא מניחה מראש שיש סיכוי גדול לכישלון של הבן שלי,
וגם לא סיכוי גדול להצלחה,
אלא פשוט – סקרנית לגבי התוצאה.

כדי לאפשר לעצמנו את הסקרנות הזו,
אנחנו רוצים גם להיות מוכנים לפגוש את הרגשות שלנו,
לא משנה מה תהיה התוצאה.

אני לא אכנס לעניין המוכנות לכל תוצאה כאן,
אבל זה מתקשר לחלק הראשון, שמדבר על קבלה של כל הרגשות שלנו
כאורחים, בלי לשפוט אותם
כ"טובים" ו"רעים", או "חיוביים" ו"שליליים".

לסכם במשפט על מיינדפולנס ודאגות

הדאגות הן סיפור שמתבסס על הנחות מוקדמות
שכבר יש לנו בראש.
כשאנחנו מחליפים את ההנחות המוקדמות האלו
בסקרנות
אנחנו משחררים את עצמנו מהסיפור
ומהדאגות שהסיפור מעורר בנו.

רוצה לדעת עוד על מיינדפולנס? (לפרטים על קורס מיינדפולנס הקרוב)


תרגול מיינדפולנס והשפעותיו לשיפור קבלה עצמית


קבלה עצמית - למה זה לא בא באופן טבעי ואיך מיינדפולנס יכול לעזור לך לקבל את עצמך

למה לא טוב לנו, ואיזה כוחות חיצוניים מונעים ממני קבלה עצמית?! קורס מיינדפולנס מקנה לך כלים למציאת כוחות פנימיים והבחנה בין מה שמבחוץ ומה שמתוכך.

קורס מיינדפולנס מסייע לחזק את ה"שריר" של קבלה עצמית
בטבע אין כזה דבר קבלה עצמית. כל שלב בחיי הפרח הוא פשוט שלב בחיי הפרח.

מה הסיפור הזה של קבלה עצמית?
למה לא יכול פשוט להיות לנו טוב?
זה לא הדבר הכי בסיסי בעולם שנוכל  לקבל את עצמנו?

אז בואו נדבר קצת על הסיבות ללמה לא פשוט לנו לקבל את עצמנו.

מהרגע שאנחנו נולדים,
אומרים לנו איך אנחנו צריכים להיות ואיך אנחנו צריכים לא להיות.

מכניסים אותנו לתוך מערכת תחרותית, כמו בית ספר,
ונותנים לנו ציונים על מה שאנחנו עושים או לא עושים.
המערכת הזו לא בהכרח מתאימה לנו,
אבל אף אחד לא שאל אותנו אם זה מה שטוב לנו,
ופה אנחנו צריכים להצטיין.
אם אנחנו לא מצליחים להצטיין,
אז אנחנו כבר מקבלים ציונים נמוכים
שבעצם אומרים לנו שאנחנו פחות טובים.
יש בודדים שהם טובים בהכל, אבל רובנו לא טובים בהכל.
אחד טוב במתמטיקה ולא טוב בספורט, אחר טוב בספרות ולא טוב במתמטיקה
והשלישי טוב בספורט ולא טוב במתמטיקה וספרות,
וזה בסדר כי אף אחד לא צריך להיות טוב בהכל.

אם בבית הספר היה קורס מיינדפולנס
היינו מבינים שזה ממש בסדר שאנחנו לא טובים בהכל
אבל… לצערי אנחנו עדיין לא שם.

להורים שלנו יש ציפיות מאיתנו, לפעמים מודעות ולפעמים לא מודעות.

הם חושבים שאנחנו צריכים להיות כאלה או כאלה,
ואנחנו בסה"כ – מי שאנחנו.
זה לא טוב וזה לא רע זה שאנחנו פשוט מי שאנחנו,
אבל ברגע שאנחנו פוגשים את האכזבה של ההורים שלנו,
כי הם ציפו למשהו אחר מאיתנו,
זה הופך להיות לא מספיק טוב
והנה אבן יסוד שניה לקושי שיש לנו פשוט לקבל את עצמנו כמו שאנחנו,
פשוט להיות בקבלה עצמית.

גם לחברה יש ציפיות מאיתנו.
אנחנו יכולים לראות את זה בבית הספר, כמו שאמרנו.
הרבה פעמים אפשר לראות את זה כל כך מוקדם, אפילו עוד בגן הילדים…

ואנחנו קולטים מסרים סמויים וגלויים שאומרים לנו שאנחנו לא מספיק טובים. 

ואם כל זה לא מספיק –
הכלכלה של החברה שלנו מתבססת על זה שלא נהיה מרוצים מעצמנו.

איך אנחנו יכולים להיות מרוצים מעצמנו כשאומרים לנו כל הזמן שחסר לנו משהו?

אין לנו את המכונית המתאימה, 
אין לנו את בן/בת הזוג המתאים,
אין לנו את הבגדים המתאימים,
אין לנו את הלוק המתאים,
ורק אם נקנה את הדבר הזה אז נהיה מאושרים?
או שרק אם יהיה לנו את התואר הזה אז נהיה מאושרים?
הכלכלה המערבית מניעה אותנו לתודעת חסר.

להרגשה שתמיד משהו חסר לנו, תמיד משהו לא מספיק טוב אצלנו, תמיד יש עוד משהו שאנחנו צריכים להשיג בשביל…

בקיצור, הכלכלה אומרת לנו, הפרסומות אומרות לנו – שלא טוב שפשוט נהיה מאושרים עם מי שאנחנו ועם מה שיש לנו.

עכשיו לכו תבנו קבלה עצמית.

אם נשים לב אז כל מה שהתייחסנו אליו עד עכשיו הם גורמים חיצוניים.

המסר בבית הספר הוא מבחוץ, הוא לא פנימי שלנו, המסר של ההורים שלנו אלינו, הוא חיצוני לנו. זה הם, זה לא אנחנו. המסרים החברתיים הכלכליים והאופנתיים – הם כולם גורמים חיצוניים לנו .

זה לא אנחנו – זה מבחוץ לנו. 

כשאנחנו נוכחים לדעת שזה מה שקורה לנו,
אנחנו מתחילים לחפש דרכים וכלים שיעזרו לנו
להרפות מהמיקוד החיצוני בכל מה שלכאורה "חסר לנו", ולמצוא מחדש את המיקוד בנו, פנימה.

קורס מיינדפולנס מלמד אותנו להיות נוכחים ברגע ההווה.
כשאנחנו נוכחים ברגע ההווה

אנחנו לא רק נוכחים ברגע, אנחנו גם לומדים לא לשפוט: 
לא לשפוט את מה שקורה כרגע,
לא לשפוט את איך שאנחנו מרגישים כרגע לגבי מה שקורה,
ולא לשפוט את מה שאנחנו חושבים על מה שקורה כרגע או על מה שצריך לקרות.

קורס מיינדפולנס מקנה לנו כלים
שמלמדים אותנו איך לזהות כשאנחנו שופטים את עצמנו,
ואיך להרפות משיפוטיות הזאת כי לא מספיק לזהות ששפטנו את עצמנו, בשביל להרפות מזה, בשביל לא לשפוט את עצמנו.

הרבה פעמים אנחנו אומרים למישהו שחרר/ שחררי.
אם היה לי שקל על כל פעם שלי אמרו "שחררי" כבר לא הייתי צריכה לעבוד כנראה.

מיינדפולנס מלמד אותנו איך להיות נוכחים ברגע ההווה, בכאן ובעכשיו, וללא שיפוטיות.

ברגע שאנחנו לומדים להיות בהווה בלי לשפוט אותו,
אנחנו לומדים גם לשפוט פחות את עצמנו,
ולומדים למצוא את המשאבים הפנימיים שלנו –
במקום לחפש אותם בחוץ – באופנות, בחפצים שאנחנו צורכים וקונים, בהשוואה לאחרים, ובהשוואה למה שאין לנו ומה שאנחנו צריכים שיהיה לנו. 

אנחנו גם לומדים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו.

אנחנו לומדים להפסיק להשוות את עצמנו –
לאחרים, לציפיות שיש לאחרים איתנו, הציפיות שיש לנו מעצמנו,
לדשא של השכן, ולדשא של השכנה.

קורס מיינדפולנס מלמד אותנו להבחין בין משהו שלנו לבין מה שלא שלנו.
קורס מיינדפולנס מלמד אותנו למצוא את הכוחות הפנימיים שלנו,
במקום לחפש אותם בחוץ ולהישען על גורמים חיצוניים שלא רלוונטים לנו.
קורס מיינדפולנס מלמד אותנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו
בלי לפחד שאם נקבל עצמנו להפסיק לרצות להשתפר.
קורס מיינדפולנס מחזיר את הכוח אלינו פנימה,
ומאפשר לנו לבנות קבלה עצמית ממקום חדש של חמלה.

תרגול מיינדפולנס והשפעותיו כדי לזהות את הכוח והאושר הפנימי בתוכי!

תרגול מיינדפולנס והשפעותיו מוכח בהרבה מחקרים כמועיל לרוגע, מיקוד, יצירתיות, בריאות ועוד
תרגול מיינדפולנס משפיע על ההערכה העצמית והשפעותיו משליכות על מערכות היחסים שלנו

תרגול מיינדפולנס והשפעותיו זכו לשמחתנו להרבה מאוד מחקרים.

למה לשמחתנו?
כי ככל שחוקרים את זה יותר, אנחנו רואים עד כמה תרגול מיינדפולנס משפיע
ועד כמה השפעותיו עוצמתיות בנוגע לתחומי חיים רבים ושונים.

מחקרים מראים שתרגול מיינדפולנס באופן קבוע
משפיעים על רמת שביעות הרצון שלנו מהמציאות (כלומר מהחיים) ומעצמנו,
והשפעותיו הולכות עוד יותר רחוק
ומשליכות לטובה גם על מערכות היחסים שלנו.

השלכות נוספות שנמצאו במחקרים על תרגול מיינדפולנס והשפעותיו הן:

  • הפחתה ברמות החרדה, המתח והסטרס.
  • שיפור איכות השינה.
  • יציאה ממצבים של "טייס אוטומטי".
  • חיזוק המערכת החיסונית.
  • הפחתה ברמות התוקפנות (במחקר שנעשה בקרב אסירים שתרגלו מיינדפולנס).
  • הגברת רמת שביעות הרצון.
  • שיפור בכושר הריכוז.
  • הגדלת יעילות.
  • הגדלת כמות החומר האפור במוח והגמשת המוח
    מה שגם שומר אותו צעיר יותר וגם משפר את תפקודיו.

בואו נדמיין רגע איך נרגיש כשכל זה יקרה לנו.

הגיוני שנהיה כבר יותר מרוצים ממה שקורה לנו, ואז נוכל להרגיש גם יותר טוב עם עצמנו.

ההבנה שהאושר שלנו תלוי בנו ולא בגורמים חיצוניים,
המיומנות ההולכת וגדלה שנרכשת עם תרגול מיינדפולנס
מעצימה את תחושת הכוח הפנימי שלנו
והשפעותיו של הכוח הפנימי שלנו הולכות וגדלות,
ומאפשרות לנו למצוא בתוכנו את כל מה שאנחנו זקוקים לו.

כדי להיות מאושרים, כדי לחוות אושר
וכדי להיות מסופקים מעצמנו ולקבל את עצמנו.

כן, תרגול מיינדפולנס והשפעותיו על כל התחומים האלו הם עצומים. 

להתנסות במדיטציית מיינדפולנס ולפרטים על הקורס הקרוב – לחצו כאן

מה זה מיינדפולנס ואיך הוא עוזר לי לראות את כל התמונה?!

לכל מצב יש תמונה גדולה יותר, כשאנחנו מבינים מה זה מיינדפולנס התמונה הגדולה מתבהרת

מה זה מיינדפולנס?

בהכי פשוט מיינדפולנס זה קשיבות
או – נוכחות לא שופטת ברגע ההווה.

מה זה אומר קשיבות?
האם אנחנו לא כל הזמן בהקשבה? 

נכון שקשיבות והקשבה נגזרות מאותו שורש, ונכון שקשיבות והקשבה הן מילים דומות.
יש הבדלים בין קשיבות והקשבה, ואני רוצה להראות לך אותם:

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים?

אנחנו שופטים כמעט כל מה שאנחנו שומעים,
וזה קורה לנו באופן טבעי, הרבה פעמים בלי שנשים לזה בכלל לב.
כשאנחנו עסוקים בשיפוט של מה שאנחנו שומעים (באופן לא מודע, אבל עסוקים בזה)
אנחנו פחות מקשיבים. כי בתוך הראש שלנו קורה עוד משהו – השיפוט.
אנחנו רוצים לזהות את השיפוט שמתרחש בנו באופן אוטומטי
כדי שנוכל להיות "נקיים" בהקשבה שלנו.

מה זה מיינדפולנס? בין יתר הדברים זה לימוד להבחין בקולות השופטים
שנשמעים אצלנו כל הזמן בראש, ומפריעים להקשבה הנקיה שלנו.

קשיבות, או התשובה לשאלה מה זה מיינדפולנס, זהו למעשה אימון מוחי ל-

  • נוכחות ברגע ההווה 
  • אי-שיפוטיות 
  • חמלה
  • מיקוד פנימי במקום מיקוד חיצוני
  • השקטת רצף המחשבות הבלתי פוסק
  • הבחנה בין המחשבות שלנו על המציאות לבין המציאות
    ועוד…

בכל רגע נתון אנחנו מאמינים שהמציאות היא כמו שהיא
בעוד שלמעשה – אנחנו מפרשים אותה בלי להיות מודעים לכך
על בסיס כל מה שלמדנו עד עכשיו:
על מה שאנחנו צריכים להיות ועל מי שאנחנו צריכים להיות
על איך המציאות צריכה להיות
ועל איך אחרים צריכים להיות לפי מה שלימדו אותנו מילדות. 

אנחנו כל כך "שבויים" בפרשנות שלנו, 
שאנחנו לא מצליחים להבחין בינה לבין מה שקורה באמת במציאות.

כשאנחנו בוחרים ומיומנים בכל מה שהמיינדפולנס מלמד אותנו –
בנוכחות ברגע ההווה, באי-שיפוטיות, בחמלה
בהבחנה בין המחשבות שלנו לבין המציאות
ובמיקוד פנימי במקום במיקוד חיצוני –
אנחנו פוגשים את המציאות באופן הרבה יותר נקי.

הנה דוגמה להבחנה בין המחשבות שלנו על המציאות לבין המציאות:

אני נכנסת הביתה, אומרת שלום ואף אחד לא עונה לי.
המחשבות שמתחילות לרוץ לי בראש יכולות להיות – לאף אחד לא אכפת ממני, רק כשצריכים ממני משהו הם פונים אלי וכו'.
בפועל – הבן שלי שקוע בשיחת זום שקשורה בלימודים שלו, הבת שלי שקועה באיזה עניין אחר והיא לא שמעה אותי, ובן הזוג שלי בכלל עם אוזניות כדי לא להפריע כשהוא בשיחת עבודה.

כשאנחנו מבינים מה זה מיינדפולנס,
אנחנו לומדים גם להתבונן במחשבות שלנו על המציאות ואיפה הן מפריעות לנו.

השוואות וציפיות של אחרים מונעות ממך לקבל את עצמך - האם הציפיות האלה שלך? של מי הן בכלל?

לפעמים יותר קל לקבל את עצמך כשמתרגלים מיינדפולנס מול הים בשקיעה
לפעמים יותר פשוט לקבל את עצמך, בעזרת תרגול מיינדפולנס בים

לקבל את עצמך – לכאורה צריך להיות פשוט, נכון? 
אז למה זה לא פשוט לנו?

מגיל קטן יש  לאנשים שונים ציפיות מאיתנו.
להורים שלנו, יש ציפיות סמויות וגלויות, מודעות ולא מודעות.
יש קודים משפחתיים שאנחנו מצופים להתאים את עצמנו אליהם.
יש קודים חברתיים שאנחנו מצופים להתאים את עצמנו אליהם.
מהיום הראשון בגן, אנחנו קולטים, שיש דרך ראויה להתנהגות 
ומצפים מאיתנו להתאים את עצמנו אליה.

מצפים מאיתנו ללמוד ולהגיע להישגים מסוימים בבית הספר,
מצפים מאיתנו להיות כאלה או אחרים בצבא,
מצפים מאיתנו לעשות תואר להרוויח כך וכך כסף,
מצפים מאיתנו להיות בזוגיות, להתחתן, לעשות ילדים.

יש מאיתנו עוד הרבה ציפיות קטנות יותר או מוגדרות פחות, 
והרבה פעמים אנחנו מרגישים,
שאם לא עשינו וי על כל הציפיות האלה מעצמנו –
אנחנו לא בסדר, או במילים אחרות

קשה פשוט לקבל את עצמך כשאין אפשרות לעמוד בציפיות האלה.

אנחנו שוכחים לשאול את עצמנו –
מה עושה אותנו מאושרים, או מה אנחנו באמת רוצים בשביל עצמנו,ומשקיעים המון אנרגיה ולהתאים את עצמנו לציפיות, שהועברו אלינו מאחרים ואנחנו אימצנו אותן.

במקום להגשים את החלומות של עצמנו – אנחנו מגשימים חלומות וציפיות של אחרים 

וכשזה לא מצליח לנו או כשלא טוב לנו עם עצמנו, כי אנחנו מגשימים חלומות של אחרים –
קשה אפילו יותר לקבל את עצמך.

קבלה עצמית: תרגילים - להתנסות לפני שנכנסים לעומק השאלה "מיינדפולנס - מה זה"?

קבלה עצמית - תרגילים פשוטים ולא מסובכים
קבלה עצמית - תרגילים פשוטים. גם להבין מיינדפולנס - מה זה, יכול להיות פשוט

קבלה עצמית מתחילה בכמה תרגילים פשוטים:

כל ערב, לפני השינה, לרשום הצלחה אחת לפחות.

הצלחה לא חייבת להיות דבר גדול
כמו צליחת הכנרת או טיפוס על האוורסט,
ואפילו לא קידום בעבודה.
הצלחה יכולה להיות רגע שבו התגברת על קושי קטן ויומיומי, כמו – 

  • לענות למישהו תשובה שאני יודעת שהיא לא מקדמת ופשוט הצלחתי לא לענות

  • לצאת להליכה למרות שמזג האוויר היה לא מושך

  • לאכול היום בריא יחסית לבד"כ

  • או דברים "קטנים" אחרים.

זה אולי נשמע קטן ולא משמעותי לך, שרוצה ללמוד איך לקבל את עצמך,
אבל חשוב להבין שהחוויה הכללית שלנו, גם של קבלה עצמית,
מורכבת מהרבה ארועים קטנים, הרבה יותר מאשר הצלחות גדולות וארועים "גדולים" וחד-פעמיים.

 

קבלה עצמית: תרגילים נוספים:

כשקמים בבוקר, להניח את היד על בית החזה ולהגיד לעצמנו:
"בוקר טוב ____________ (השם שלך)
ואם מרגישים שאפשר, להוסיף "אני אוהב/ת אותך".

תרגיל נוסף לקבלה עצמית הוא –

לערוך רשימה
של הדברים שיש לך בחייך, בצורה של הודיה.
רשמו לפחות 20 דברים שראויים להודיה
ותראו איך זה מעלה את האנרגיה שלכם.
הדברים שאנחנו מודים עליהם, לא חייבים להיות דברים בומבסטיים או גדולים מאוד.
הם יכולים להיות דברים קטנים, כי כמו שאמרנו החוויה שלנו מורכבת מהרבה רגעים קטנים
ומהרבה אירועים קטנים  ופרטים קטנים.

זכרו שמה שיש לכם זה בזכותכם ובזכות היכולת שלכם לראות את זה.

איך זה קשור למיינדפולנס ול-מה זה מיינדפולנס?
מיינדפולנס, כמו שאמרנו, מתמקד ברגע ההווה.
כשאנחנו עסוקים בתסכולים מההישגים ה"גדולים" שאין לנו
אנחנו שוכחים לראות בהווה את הרגעים הקטנים והחשובים
שאנחנו מרגישים בהם טוב ושעשינו טוב לעצמנו ולאחרים
ותורמים הרבה מאד
לקבלה העצמית שלנו.

אני מזמינה אותך להתנסות בתרגילים האלו
ואשמח מאד לשמוע ממך על מה שקורה לך בעקבות תרגול המיינדפולנס והשפעותיו.

קבלה עצמית לא תפגע במוטיבציה שלי להשתפר? לא כשהקבלה העצמית מגיעה ממקום של מיינדפולנס ואי-שיפוטיות.

תרגול מיינדפולנס מאפשר קבלה עצמית בקלות
קבלה עצמית באמצעות תרגול מיינדפולנס, לפעמים זה יכול להרגיש כמו ליטוף של נוצה

קבלה עצמית ושיפור עצמי זה לא אותו דבר וגם לא סותר וקל מאד לבלבל בין זה לזה.
מה הכוונה?
הרבה פעמים המוטיבציה והשאיפות שלנו להשתפר, נובעות ממקום של העדר קבלה עצמית.

הקושי לקבל את עצמנו עובד כמו חרב פיפיות.

מצד אחד דוחף אותנו לשפר את עצמנו
ומצד שני – גורם לכך, שאף פעם לא נהיה מרוצים מעצמנו או מסופקים,
נהיה כל הזמן במרוץ אחרי ההישג הבא ובתסכול מהמעגל הזה,
ובמקום למצוא את השקט, אנחנו למעשה משיגים תוצאה הפוכה מקבלה עצמית.

דמיינת פעם איזו הרגשה תהיה לך
ללא הויכוח הפנימי הנצחי בינך ובין מי שרצית להיות?

ועוד משהו שיש לי להגיד בעניין של להרגיש בסדר עם עצמנו
או, במילים אחרות, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו:
תינוק שרק נולד הוא הדבר המושלם ביותר בעולם
ומרגע שהוא נולד –הוא צומח, מתפתח, משפר ולומד מיומנויות חדשות…

הידיעה שאני עכשיו  זה בסדר גמור
תיתן לנו תחושה של שלווה ושל מיינדפולנס (נוכחות לא שופטת)
ותאפשר לנו להמשיך להתפתח, להשתפר ולצמוח
ממקום שלם של קבלה עצמית.

הרצאה מומלצת על מיינדפולנס, על חמלה ועל קבלה עצמית – יש כתוביות בעברית



מדיטצית חמלה לגוף שלי
איך הגעתי למדיטצית חמלה לגוף שלי?
אז הנה הסיפור,
על הדרך שלי לחמלה ולמדיטצית חמלה לגוף שלי:
יום אחד, דיברתי עם חברה בטלפון
והיא סיפרה לי בשיחה
על תוכנית התזונה החדשה שהיא עושה
כדי לשנות את הגוף שלה
שכבר עבר עשרות תוכניות תזונה
מתכונים, המנעויות כאלה ואחרות
ושלל התעללויות שרובנו, הנשים
מכירות כחלק בלתי נפרד מהיותנו בתוך גוף.
תוך כדי הקשבה לה
קלטתי שאנחנו חברות כבר מעל 10 שנים
ובכל השנים האלו
אנחנו משתפות אחת את השניה
בנסיונות ובכוונות לשנות את הגוף שלנו.
ויחד עם זה שקלטתי את זה,
הכתה בי ההכרה שזהו
אני גמרתי עם זה.
אני לא מוכנה יותר להאבק בגוף שלי.
אני לא מתכוונת יותר לריב איתו
ולא מתכוונת להרעיב אותו.
לא להאכיל אותו לפי מספרים, נקודות, פסיקים,
חמציצים, תזונת קיפודים, ליוויתנים או ג'ירפות
(הן תמיד נראות חטובות, יש להודות)
וגם לא לענות אותו בספורט שאני לא נהנית ממנו
רק כדי להיראות ככה או אחרת.
הייתי אז בעיצומו של קורס מנחי מיינדפולנס אינטנסיבי,
כך שהשיח הלא חומל
שלא לומר שופט, ואפילו לפעמים מתעלל
שהייתי רגילה אליו עד כה עם הגוף שלי
היה מנוגד לכל מה שקיבלתי מהמיינדפולנס:
חמלה, התבוננות לא שופטת,
קבלת היש בלי להתנגד לו,
והכרה בקשת הרגשות הקיימים בי
(כמובן יש עוד, אבל זה בקיצור).
הדבר הבא שקרה היה די מצחיק בעיני:
נעמדתי מול המראה
הנפתי בידי משואה דמיונית
ונשאתי נאום בטון חגיגי:
"אני, נורית צורגיל
בת למירי ועמרי צורגיל
אמא לנועה ודניאל
ובת זוג לגלעד,
מניפה משואה זו
לכבוד הבחירה להפסיק להאבק בגופי
ולתפארת כל הנשים בעולם
שבוחרות לחיות בשלום עם גופן."
ואחרי הדרמה מול המראה,
התיישבתי לעשות מדיטצית חמלה לגוף שלי.
אחר כך המשכתי לתרגל את המדיטציה הזו,
וגם הזמנתי חברות שלמדו איתי מנחי מיינדפולנס
לעשות את המדיטציה
ובהמשך הזמנתי עוד נשים,
ומרגע לרגע ראיתי כמה זה נכון וחשוב לנו, הנשים
ללמוד חמלה אל הגוף שלנו
ומדיטציה היא דרך נפלאה לזה.
בימים הבאים תשומת הלב החומלת לגוף שלי
הלכה והחליפה את תשומת הלב הבקורתית,
ובעקבותיה הרבה דברים השתנו בלי מאמץ מצידי,
פשוט מתוך הקשבה ברכות לעצמי.
הפעילות הגופנית שאני עושה
לא מאד השתנתה, ועם זאת חל בה שינוי:
כל מה שעשיתי ואני עושה היום
נעשה מתוך הקשבה
למה נכון לי כרגע
מה הגוף שלי מבקש ממני עכשיו
במקום מה אני צריכה לעשות לגוף שלי
כדי שיהיה… ויראה…
האכילה שלי גם היא השתנתה.
אני מקשיבה לעצמי כשאני אוכלת.
התזונה לא ממש השתנתה
אבל החוויה כולה כן.
אני נהנית עכשיו יותר מהאוכל והאכילה
ומכאן בוחרת מה וכמה אני אוכלת.
המצחיק הוא שזה יכול להשמע כמו דרך טובה
להזניח את הגוף
בעוד שלמעשה
קורה בדיוק ההפך:
ההקשבה, החמלה
והבחירה לא להאבק
עושות אותי לשותפה טובה עם הגוף שלי.
ההתבוננות במראה גם השתנתה:
אני יכולה עכשיו להתבונן במראה בעיניים אוהבות.
כמו שאנחנו מתבוננים באדם אהוב ורואים את היופי שבו
למרות שתמיד יהיו "פגמים"
– כי מושלמים כמו בתמונות ובפרסומות
יש רק בצילומים שעברו פוטושופ –
ככה התחלתי להתבונן בעצמי במראה.