הקצב הנכון של הדברים – בהרגלים מיטיבים ובחיים בכלל

כשבית הספר להרגלים מיטיבים מבקש קצב משלו…
סיפור הלידה של בית הספר להרגלים מיטיבים
הוא סיפור ארוך למדי.
לפני כמעט שלוש שנים התחלתי לכתוב על בית הספר שהולך להיפתח.
באותו זמן היה לי ברור שהולך להיות כאן בית ספר
ועדיין לא ידעתי בדיוק על מה
(ובטח שלא ידעתי שזה יהיה בית הספר להרגלים מיטיבים).
אחד הדברים המדהימים שקורים
כאשר לא לוחצים שום דבר בכוח
אבל כן נשארים מחוברים לתשוקות, לרצונות,
להקשבה פנימה ולתנועה המתבקשת –
זה שהדברים מתגלים בעיתם, ואז הם מדויקים.
כלומר –
בזמן שנכון לי ולהם
ומן הסתם לכל מי שעוד קשור בזה
בין שאני יודעת כרגע מי זה ובין שלא –
הוא שהמידע מגיע
וכשהוא מגיע, הוא ברור
הוא מראה את עצמו בבהירות
וכמו מדבר את עצמו מתוכי ללא כל מאמץ.
וכך, מתוך השמיטה הזו שהסכמתי לה
כשלא היה לי ברור לאן בית הספר הזה רוצה ללכת
ומתוך זה שלא נאבקתי בו
והמשכתי לנוע את תנועת החיים והעשייה שלי
התגלתה לי ברגע אחד
הבקשה הזו, של בית הספר,
מי הוא רוצה להיות.
והנה הוא נחשף לפני ומדבר את עצמו דרכי.
בית הספר להרגלים מיטיבים.
ככה? פתאום?
לא, ממש לא ככה פתאום
וקצת גם כן ככה פתאום.
בואו נעשה אתנחתא לסיפור על הרגלים שהיה באמת
(הרבה לפני שחשבתי על בית הספר להרגלים מיטיבים):

לפני די הרבה שנים, +20 אבל מי סופר
כשהדבר הזה שנקרא החיים שלי
תפס טוויסט מאד מאד מאד מורכב בעלילה
ובלי להיכנס לפרטים
(לא כי יש לי מה להסתיר,
אלא כי מעורבים בזה עוד אנשים
שאני לא בוחרת בשבילם כמה ומה הם רוצים לחשוף)
אני יכולה להגיד שההרגשה הכללית שלי הייתה
שהכל, אבל הכל, קורס, מתפרק ומתמוטט
ואני לא ממש יודעת איך אפשר לבנות מחדש
ובעצם – לא ממש חיפשתי איך לבנות באותה התקופה,
לפחות לא באופן מודע,
אלא רק חיפשתי לשרוד את זה.
מכיוון שהרגשתי כמו העלה הכי נידף על העץ,
חיפשתי משהו שיעזור לי להישאר קצת יותר יציבה
וידעתי שמדיטציה היא דבר מאד מומלץ לזה.
אז התחלתי לתרגל מדיטציה.
עשיתי גוגל, מצאתי כל מני הדרכות והנחיות
ובחרתי לי את מה שנראה לי הכי מתאים לי באותו הזמן –
פשוט לנסות לשבת עם עצמי ולהשתיק את זרם המחשבות.
״פשוט״ – ממש!
(שומעים אותי ברקע מתפוצצת בצחוק על עצמי הנאיבית של אז?)
בטח, כשהחיים שלך בקריסה,
ואת כולך במתח קיומי יומיומי,
רק שבי לך בשקט ותשתיקי את מחשבות ההישרדות והדאגה.
ואז בטח תרגישי רגועה יותר.
וככל שתתמידי בזה (כי זה הרגלים מיטיבים),
עם הזמן תרגישי יותר יציבה, ויותר בטוחה, ויותר מסוגלת,
ויותר…
התיישבתי.
קמתי בשביל זה במיוחד מוקדם מאד,
כי הלוז שלי בבוקר כלל שני ילדים קטנים ואמא אחת,
עבודה שצריך להגיע אליה בזמן אחרי ארגון הילדים בשלום
לגן ולבית הספר,
והתיישבתי לי להשקיט את המחשבות.
ומה נראה לכם שקרה?
נכון
מיד התנפלו עלי עשרות מחשבות לשניה
אלפי מחשבות בדקה
ועד שהסתיימו ה 20 דקות האלה
הצצתי בשעון אולי 15 פעמים,
נדהמת בכל פעם כזו איך 20 דקות יכולות להימשך כל כך הרבה שעות
וסיימתי את זה מותשת ומאוכזבת מהחוויה.
אז מה נראה לכם שקרה ביום למחרת?
מי שניחש שויתרתי על התענוג, צודק.
מי שניחש שאמרתי לעצמי – היום אני לחוצה מדי בזמן
ובגלל זה אעשה את זה רק מחר – גם נכון.
מי שחושב שהאמנתי לעצמי
שמחר אני אקום מוקדם שוב ואתמיד בזה – טועה.
כי למרות שאמרתי את זה לעצמי בלב,
היה בי חלק שידע להגיד לי
שאני עובדת על עצמי
ושזה כנראה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.
המזל הגדול שלי באותו זמן היה
שבאמת לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות
והייתי מאד מאד זקוקה למשהו
ןבמיוחד למשהו שאני לא צריכה להוציא עליו כסף, אם אפשר
אז כעבור כמה ימים חזרתי לנסות.
באופן די מדהים יחסית למצב הכללי שלי באותה התקופה
איכשהו הצלחתי לא לנזוף בעצמי יותר מדי
על כל אחת מהפעמים שבהן הבטחתי לעצמי
להתיישב למדיטציה
(אולי כי עמוק בתוכי הבנתי שבאמת מספיק קשה לי
גם בלי להוסיף את הנזיפה בעצמי),
הכוונה להיות מישהי כזו, שמתרגלת מדיטציה קבוע
נשארה איתי
גם בימים שלא הצלחתי לתרגל.
התרגולים לא היו לי פשוטים
אבל מתוך הכוונה הזו,
ומתוך זה שהצלחתי לקבל את זה שלא בכל פעם
אני מסוגלת לעשות את זה,
לאט לאט זה נהיה משהו שאני יותר מצליחה מ-לא מצליחה
לעשות באופן קבוע.

כשזה מתחיל להרגיש כמו הרגל, זו הרגשה נפלאה!
זה נהיה הרגל!
ככל שעבר הזמן והצלחתי להתמיד בהרגל הזה
הוא נהיה יותר ויותר ״חבר״
שעוזר לי לשמור על המרכז שלי, על היציבות היחסית
ועל החוסן הנפשי שלי
למרות שהחיים שלי עדיין היו רחוקים מלשוט על מי מנוחות.
מתוך ההתייצבות שההרגל הזה איפשר לי,
התחלתי להוסיף לחיי עוד הרגלים מיטיבים.
לא ברגע אחד, ממש לא,
אלא בשלבים, כחלק מתהליך של נוכחות והקשבה
למה שחשוב לי
ואיך אני רוצה לפגוש
את מה שהחיים מזמנים לי.
כי בואו נגיד את זה –
אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו
אבל אנחנו לא יכולים תמיד
לשלוט באיך שהחיים שלנו יראו
ובמה שהם יפגישו אותנו איתו בדרך.
אני מחלקת את ההרגלים המיטיבים
לשני סוגים:
הסוג הראשון:
ההרגלים שאנחנו יכולים לנעוץ עבורם זמן ביומן.
למשל –
תרגול מדיטציה
פעילות גופנית
ארגון ניירת
הקדשת זמן לקריאה
סדר במרחב המחייה או העבודה.
הסוג השני:
ההרגלים שהם חלק מההוויה היומיומית שלנו,
כאלו שמבקשים מאיתנו
תשומת לב נוספת בתוך ההתנהלות הרגילה שלנו.
זה יכול להיות –
איך שאנחנו מגיבים במצבים מסויימים (החוצה ופנימה)
טון הדיבור שלנו
בחירות מה, כמה ולמה לקנות
כמה אנחנו עסוקים בטלפון הנייד ובעוד מסכים
איך אנחנו מקשיבים לאחרים
הגישה שלנו לדברים שאנחנו עושים.
ויש הרגלים ששייכים גם לסוג הראשון וגם לסוג השני:
למשל הרגלי אכילה
שדורשים מאיתנו גם הכנה והתכווננות
אבל גם תשומת לב במהלך היום,
הרגלי שינה גם הם נוגעים בשני הסוגים,
ומן הסתם יש עוד כאלה.
למה צריך את בית-הספר להרגלים מיטיבים?
למה אני נותנת כל כך הרבה תשומת לב להרגלים מיטיבים?
כי הרגלים מיטיבים הם גם וגם.
הם גם בסיס איתן, עוגן, למה שחשוב לנו בחיים
ואיך שאנחנו רוצים לפגוש את עצמנו,
והם גם אלו שעושים את איך שאנחנו פוגשים את החיים.
בהכי הפשטה,
זה קצת כמו מעגל אפר״ת – ארוע-פרשנות-רגש-תגובה
אבל זה הרבה יותר מורכב מזה
ואני לא אכנס לזה פה.
אני רוצה להגיד
שהרגלים מיטיבים
מעבר להשפעה העצומה שיש להם
על איכות החיים שלנו, הפיזית והרגשית
עם הזמן הופכים להיות חלק ממי שאנחנו
ומערכת הניהול הרגשית שלנו
מאמצת אותם לטובתנו.
וכן, אפשר לקרוא לזה חוסן נפשי.
אני אכתוב על זה מאמר נפרד,
אבל חשוב להבין
שהרגלים מיטיבים שגם נשארים
לא מושגים מתוך מאבק והפעלת כוח
כנגד ההרגלים הישנים.
ממש להפך.
יצירת הרגלים מיטיבים
היא תהליך של התבוננות סקרנית והקשבה עמוקה פנימה
של זיהוי השיפוטיות והדפוסים הנוקשים שלנו
שמקשים עלינו לשנות את ההרגלים
ובכך מקשים עלינו ליצור את ההרגלים הרצויים
ותשומת לב עדינה
לתנועה שיש בה אפס מאבק
(כן תשומת לב, לא מאבק – יש הבדל!).
רוצה להתחיל את הדרך שלך להרגלים מיטיבים?
לפעילות הקרובה המתוכננת ליצירת הרגלים מיטיבים מכאן
ואם בהרגל של מדיטציה חשקה נפשך –
מוזמנים לתרגל מדיטציית מיינדפולנס ״כמו הר״ כאן
או לתרגל מדיטציית מיינדפולנס קצרה של תשומת לב לנשימה כאן
והנה הרצאת TED מעניינת על סקרנותכתומכת בשינוי הרגלים