מדיטצית חמלה לגוף שלי
איך הגעתי למדיטצית חמלה לגוף שלי?
אז הנה הסיפור,
על הדרך שלי לחמלה ולמדיטצית חמלה לגוף שלי:
יום אחד, דיברתי עם חברה בטלפון
והיא סיפרה לי בשיחה
על תוכנית התזונה החדשה שהיא עושה
כדי לשנות את הגוף שלה
שכבר עבר עשרות תוכניות תזונה
מתכונים, המנעויות כאלה ואחרות
ושלל התעללויות שרובנו, הנשים
מכירות כחלק בלתי נפרד מהיותנו בתוך גוף.
תוך כדי הקשבה לה
קלטתי שאנחנו חברות כבר מעל 10 שנים
ובכל השנים האלו
אנחנו משתפות אחת את השניה
בנסיונות ובכוונות לשנות את הגוף שלנו.
ויחד עם זה שקלטתי את זה,
הכתה בי ההכרה שזהו
אני גמרתי עם זה.
אני לא מוכנה יותר להאבק בגוף שלי.
אני לא מתכוונת יותר לריב איתו
ולא מתכוונת להרעיב אותו.
לא להאכיל אותו לפי מספרים, נקודות, פסיקים,
חמציצים, תזונת קיפודים, ליוויתנים או ג'ירפות
(הן תמיד נראות חטובות, יש להודות)
וגם לא לענות אותו בספורט שאני לא נהנית ממנו
רק כדי להיראות ככה או אחרת.
הייתי אז בעיצומו של קורס מנחי מיינדפולנס אינטנסיבי,
כך שהשיח הלא חומל
שלא לומר שופט, ואפילו לפעמים מתעלל
שהייתי רגילה אליו עד כה עם הגוף שלי
היה מנוגד לכל מה שקיבלתי מהמיינדפולנס:
חמלה, התבוננות לא שופטת,
קבלת היש בלי להתנגד לו,
והכרה בקשת הרגשות הקיימים בי
(כמובן יש עוד, אבל זה בקיצור).
הדבר הבא שקרה היה די מצחיק בעיני:
נעמדתי מול המראה
הנפתי בידי משואה דמיונית
ונשאתי נאום בטון חגיגי:
"אני, נורית צורגיל
בת למירי ועמרי צורגיל
אמא לנועה ודניאל
ובת זוג לגלעד,
מניפה משואה זו
לכבוד הבחירה להפסיק להאבק בגופי
ולתפארת כל הנשים בעולם
שבוחרות לחיות בשלום עם גופן."
ואחרי הדרמה מול המראה,
התיישבתי לעשות מדיטצית חמלה לגוף שלי.
אחר כך המשכתי לתרגל את המדיטציה הזו,
וגם הזמנתי חברות שלמדו איתי מנחי מיינדפולנס
לעשות את המדיטציה
ובהמשך הזמנתי עוד נשים,
ומרגע לרגע ראיתי כמה זה נכון וחשוב לנו, הנשים
ללמוד חמלה אל הגוף שלנו
ומדיטציה היא דרך נפלאה לזה.
בימים הבאים תשומת הלב החומלת לגוף שלי
הלכה והחליפה את תשומת הלב הבקורתית,
ובעקבותיה הרבה דברים השתנו בלי מאמץ מצידי,
פשוט מתוך הקשבה ברכות לעצמי.
הפעילות הגופנית שאני עושה
לא מאד השתנתה, ועם זאת חל בה שינוי:
כל מה שעשיתי ואני עושה היום
נעשה מתוך הקשבה
למה נכון לי כרגע
מה הגוף שלי מבקש ממני עכשיו
במקום מה אני צריכה לעשות לגוף שלי
כדי שיהיה… ויראה…
האכילה שלי גם היא השתנתה.
אני מקשיבה לעצמי כשאני אוכלת.
התזונה לא ממש השתנתה
אבל החוויה כולה כן.
אני נהנית עכשיו יותר מהאוכל והאכילה
ומכאן בוחרת מה וכמה אני אוכלת.
המצחיק הוא שזה יכול להשמע כמו דרך טובה
להזניח את הגוף
בעוד שלמעשה
קורה בדיוק ההפך:
ההקשבה, החמלה
והבחירה לא להאבק
עושות אותי לשותפה טובה עם הגוף שלי.
ההתבוננות במראה גם השתנתה:
אני יכולה עכשיו להתבונן במראה בעיניים אוהבות.
כמו שאנחנו מתבוננים באדם אהוב ורואים את היופי שבו
למרות שתמיד יהיו "פגמים"
– כי מושלמים כמו בתמונות ובפרסומות
יש רק בצילומים שעברו פוטושופ –
ככה התחלתי להתבונן בעצמי במראה.