אחד הדברים שמדהימים אותי שוב ושוב בקשר זוגי, הוא עד כמה הצרכים העמוקים שלנו מתחפשים לצרכים אחרים. ועד כמה, ההתחפשות הזו, היא לא מודעת. ועוד עד כמה – התחפושות שבהן מופיעים הצרכים העמוקים שלנו – מספקות לנו בדיוק את ההפך.
רגע, על מה אני מדברת? אנחנו הרי יודעים מה אנחנו צריכים ורוצים, אנחנו שני אנשים בוגרים, לא?
יותר מזה – במקומות אחרים אנחנו מצליחים הרבה יותר להרגיש שאנחנו מובנים, אומרים מה רוצים ונענים בהתאמה סבירה (כי הרי ברור שלא תמיד אנחנו יכולים לקבל מענה שהוא 100% לצורך שלנו).
ומה בעצם אנחנו רוצים וצריכים בקשר הזוגי?
השאלה הזו היא טריקית. כי על פניו (זוכרים, התחפושות) – אנחנו צריכים שהשני יהיה יותר שותף, יקח חלק יותר פעיל בחלקים מסוימים שהוא לא לוקח בהם של הבית והחיים המשותפים. או שאנחנו צריכים שיסמכו עלינו יותר, יעריכו יותר אותנו ואת מה שאנחנו עושים. צריכים שיקשיבו לנו יותר. צריכים שקט. צריכים לבלות זמן איכות ביחד אולי? צריכים שיותר יסכימו איתנו ופחות יתנגדו לנו ואולי אפילו נרגיש ש״נגדינו״.
וכן, כל אלו הן לרוב התחפושות לצרכים העמוקים יותר שלנו.
כי מה שבאמת אנחנו צריכים זה מענה קשוב ומותאם לצרכים שהילדים שהיינו לא קיבלו.
להיות מוערכים, שיתפעלו מאיתנו, שיראו אותנו, חום, קבלה אוהבת ולא מותנית, הזנה רגשית, ומעל הכל – ביטחון. ביטחון שבני הזוג תמיד יהיו שם בשבילנו.
שהתשובה היחידה לשאלה are you there for me תהיה תמיד ״כן״.
ולמה באנגלית? כי ARE זה ראשי תיבות של –
accesibility
responsibility
engagement
וברור שאנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי בעולמנו שתמיד נקבל מענה מותאם ומדויק לצורך העמוק שלנו – אבל מערכת ההתקשרות שלנו לא תפסיק לחפש את זה, כי היא מחווטת לזה, אנחנו נולדנו מתוכנתים לזה.
ועם כל זה שאנחנו יודעים את זה, המנגנון העמוק הטבוע בנו לא מפסיק לחפש את זה ולכמוה לזה.
זה נשמע כמעט מייאש, אבל יש כאן פתח מרגש לריפוי וטרנספורמציה רגשית.
וזה הרגע שבו אנחנו עושים בקשר הזוגי את התיקון. והתיקון הוא גם לזוגיות וגם לפצעים עמוקים של כל אחד מבני הזוג, פצעים שנוצרו עוד בילדות המוקדמת.
איך זה נראה?
זה יכול להראות כמו – אני יודע שקודם כשכעסת על זה שלא הורדתי את הפח, את רצית משהו שהוא יותר עמוק משאני אוריד את הפח. את רצית לראות שאני רואה כמה את משקיעה בבית. את רצית לראות שאת חשובה לי. את רצית לראות שאנחנו ביחד, בסיפור הזה שנקרא הבית, ובכלל. ואני מבטיח לך שאני איתך, שאנחנו ביחד.
וכמובן זה יאמר ברכות, תוך כדי הפניית המבט לעברך, בנוכחות מלאה איתך.
בעצם, זה לראות ולהראות שרואים, אבל באמת.
אז למה אנחנו לא עושים את זה באופן טבעי?
זה מספיק מורכב כדי שאני אשאיר את זה למאמר הבא, אבל רק במשפט כדי לפתוח את הסקרנות, אני אגיד שזה בכלל לא קשור למי שאנחנו היום, אלא לפצעי הילדות שלנו ולמנגנוני ההגנה שפיתחנו בשלבים מאוד מוקדמים של חיינו, כדי לשרוד כשאנחנו לא קיבלנו מענה מותאם מההורים והמטפלים שהיו לנו.
ועוד רגע אחד להגיד – שזה שלא קיבלנו מענה מותאם לא אומר שלהורים שלנו לא היה איכפת מאיתנו והם לא רצו להענות לצרכים שלנו, אלא שהם לא היו מסוגלים, מהסיבות המוצדקות לגמרי שלהם (גם את זה עוד נראה).
בדיוק כמו שאנחנו רוצים לעשות את זה בקשר הזוגי, אבל לא באמת מצליחים.
וכשאנחנו מצליחים – זאת מתנה ענקית, זאת חגיגה, זאת טרנספורמציה רגשית לשני הצדדים, וטרנספורמציה בחיי הקשר הזוגי.
פעילויות קרובות:
מתמקדות באהבה פרונטלי בחוף הכרמל 6.1.25 18:30-20:00
מתמקדות באהבה בזום 8.1.25 18:30-20:00
