מיינדפולנס ודאגות


דאגות, מי לא מכיר אותן?

דאגות גוזלות מאיתנו הרבה אנרגיהדאגות מעסיקות אותנו לפעמים באופן בלתי פוסק,
לעיתים מפריעות למיקוד ביומיום שלנו,
אולי אפילו מקשות על ההרדמות או על איכות השינה
ובטוח – שהן גוזלות הרבה אנרגיה שחשובה לדברים אחרים.

אולי כבר יצא לך לשמוע אפילו את ההמלצה –

אם יש לך מה לעשות לגבי זה – למה לדאוג?
ואם אין לך מה לעשות לגבי זה – למה לדאוג?

אבל ביננו, זה קל להגיד, הרבה פחות קל ליישם.

אחד הדברים היפים במיינדפולנס
זה שאנחנו לא מבקשים מאף רגש להסתלק, גם לא מהדאגות.

לעומת זאת,
אנחנו כן מבקשים מעצמנו לבוא עם תודעה מסוימת,
של פתיחות, של סקרנות ושל קבלה.

לפני שנתחיל להבין איך התודעה הזו שאנחנו מבקשים מעצמנו
קשורה להתמודדות עם דאגות,
בואו נבין רגע את המנגנון של הדאגה, או הדאגות:

  • כשאנחנו דואגים אנחנו לא נוכחים בכאן ובעכשיו – הדאגות הן תמיד לגבי משהו שנמצא רחוק מאיתנו, או שעדיין לא קרה, ואנחנו חוששים ממה יהיה.
  • כשאנחנו דואגים אנחנו מתבססים על נסיון העבר שלנו (באופן הכי מפושט: אם פעם אחת או מספר פעמים נכשלתי במבחן, לדוגמה, אני עלולה לדאוג שאכשל שוב), או לחילופין, על נסיון עבר של אחרים (ראינו מישהו נפגע בארוע מסוים, אנחנו דואגים שניפגע כמוהו בארוע דומה).
  • כשאנחנו דואגים אנחנו בתודעה של קורבנות – ממוקדים במה יכול לקרות לנו (או לאדם יקר לנו) במקום להתמקד במה אנחנו כן יכולים לעשות כדי להמנע ממושאי הדאגה, או להפחית נזק אפשרי – שזוהי תודעה של יוזמה ופרואקטיביות.
  • הדאגות כולן מתבססות על רעיונות שיש לנו בראש, ולא על שום דבר ממשי –
    כי אנחנו דואגים ל או מ – משהו שלא קורה בכאן ובעכשיו.

אמר את זה יפה מארק טווין:
"היו לי צרות רבות בחיי, מקצתן ממש קרו בפועל."

אני לא מתיימרת להגיד שאין לנו צרות, רגעים קשים, התמודדיות ומשברים בחיים,
ממש לא.

אני רק רוצה לעשות הבחנה ברורה בין בעיה, צרה, אתגר שכן מתקיים ברגע מסוים,
לבין דאגה – שהיא הפחד ממה שיכול לקרות.

בבודהיזם (ובמיינדפולנס בעקבותיו)
אנחנו מתייחסים אל הדאגה כאל "אורחת".מיינדפולנס מתייחס לדאגה כאל אורחת

אורחת – במובן הזה שכמו אורחים – היא מגיעה, ומתישהו היא גם הולכת.
היא לא חלק אינטגרלי ממי שאנחנו.

אם נגיד על עצמנו שאנחנו דאגנים, מן הסתם רמת ההזדהות שלנו עם הדאגה תגדל,
ונרגיש שאין לנו ברירה אלא לדאוג, במצבים מסוימים.
או כמו שאמרה לי פעם מטופלת:
"איך אני יכולה שלא לדאוג כשהבן הגדול שלי מחליף עבודות כמו גרביים,
הבת האמצעית שלי רבה עם בעלה כל הזמן
והבת הקטנה שלי לא מוצאת זוגיות והיא כבר מתחילה לדבר על תרומת זרע?"

(חשוב להגיד שהחלפתי את הארועים ה"מדאיגים"
כי אני לא חושפת את המטופלים שלי, אבל הכיוון מובן, נכון?)

כשאנחנו "דאגנים" אנחנו עלולים להרגיש סוג של אמביוולנטיות:

מצד אחד – אנחנו מצדיקים את הדאגנות שלנו,
ומצד שני – אנחנו מבינים שהדאגנות פוגעת בנו במידה רבה
(מוסיפה מתח, פוגעת באיכות החיים, יכולה אפילו להדיר שינה מעינינו)
ואנחנו יכולים אפילו להרגיש לא בסדר שאנחנו כל כך דואגים
(במיוחד אם אנחנו מטרידים עם הדאגות שלנו את הקרובים לנו).

וכמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו לא מבקשים מהדאגות להסתלק,
הדאגות הן אורחות,
וזה לא מנומס להתהג ככה כלפי אורחים, נכון?

אז מה כן?

שני דברים שאנחנו כן מבקשים מעצמנו במיינדפולנס
שעוזרים מאד להתמודד עם הדאגות (שלפעמים אפשר גם לקרוא להן חרדות)
הם:

האחד –
התבוננות לא שופטת בכל הרגשות שלי,
ובתוכם גם הדאגות והחרדות.

"פשוט" להתבונן בלי לשפוט.
רק כאילו פשוט.
כי אנחנו כל כך רגילים להתייחס לרגשות שלנו
כאל "בסדר" ו"לא בסדר", "חיוביים" או "שליליים",
והמיינדפולנס מזמין אותנו להתבונן ברגשות שלנו בלי לתייג אותם,
בלי לקטלג אותם כטובים או רעים.

הם פשוט רגשות, גם הדאגות,
וכמו רגשות, וכמו אורחים,
לפעמים הם נעימים לנו יותר, ולפעמים נעימים לנו פחות.
זה עדיין לא עושה אותם ל-בסדר או לא בסדר.

השני
סקרנות.
איך סקרנות קשורה לדאגות?

זוכרים שאמרנו קודם שהדאגות מתבססות על נסיון העבר שלנו
או על התבוננות בנסיון עבר של אחרים?

מינדפולנס ודאגותבמילים אחרות –
כשאנחנו דואגים, אנחנו מדמיינים תרחישים שונים ומטרידים בראש,
שמתבססים על מה שאנחנו חושבים על ארוע מסוים, או על אדם מסוים,
ועל היכולות שלו (או חוסר היכולות שלו )
להתמודד עם מצבים מסוימים שמהם אנחנו דואגים.

ועכשיו, אם נבוא לאותו מצב, ארוע, או "סיפור" שיש לנו בראש
עם סקרנות
אנחנו למעשה משחררים את עצמנו מהסיפור שכבר כתבנו לעצמנו בראש,
כי סקרנות הרי מעצם הגדרתה –
לא יודעת את הסיפור,
אלא מחכה שהוא יתגלה בפניה.

זה קצת באוויר, אז אני אתן דוגמה:

נגיד שהבן שלי צריך לעבור טסט לרשיון נהיגה,
וכבר נכשל בעבר בשלושה טסטים.
לכאורה, קשה שלא לדאוג, הוא הרי כבר נכשל שלוש פעמים!

הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא,
שאם הוא כבר נכשל שלוש פעמים, יש לו סיכוי טוב להיכשל שוב
ואני מודאגת כי לא רק שאני מספרת לעצמי שכנראה הוא ייכשל,
אלא שאני גם מספרת לעצמי כמה קשה יהיה לו אם ייכשל,
בעוד שאולי אפילו לא שאלתי אותו אם זה קשה לו או לא.

ויכול להיות שגם אם הכישלון קשה לו –
זוהי התנסות חשובה עבורו, כי הוא לא חווה הרבה כישלון עד כה
ויש לו נטייה להימנע מדברים מחשש להיכשל.

זוהי כמובן רק דוגמה, יכולות להיות אפשרויות שונות לאותו ארוע,
ששונות מהסיפור שיש לנו בראש.

עכשיו, כשאני פוגשת את אותו ארוע בסקרנות,
אני לא מניחה מראש שיש סיכוי גדול לכישלון של הבן שלי,
וגם לא סיכוי גדול להצלחה,
אלא פשוט – סקרנית לגבי התוצאה.

כדי לאפשר לעצמנו את הסקרנות הזו,
אנחנו רוצים גם להיות מוכנים לפגוש את הרגשות שלנו,
לא משנה מה תהיה התוצאה.

אני לא אכנס לעניין המוכנות לכל תוצאה כאן,
אבל זה מתקשר לחלק הראשון, שמדבר על קבלה של כל הרגשות שלנו
כאורחים, בלי לשפוט אותם
כ"טובים" ו"רעים", או "חיוביים" ו"שליליים".

לסכם במשפט על מיינדפולנס ודאגות

הדאגות הן סיפור שמתבסס על הנחות מוקדמות
שכבר יש לנו בראש.
כשאנחנו מחליפים את ההנחות המוקדמות האלו
בסקרנות
אנחנו משחררים את עצמנו מהסיפור
ומהדאגות שהסיפור מעורר בנו.

רוצה לדעת עוד על מיינדפולנס? (לפרטים על קורס מיינדפולנס הקרוב)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *