כתיבה אינטואיטיבית – הרגל ששווה לאמץ


כתיבה אינטואיטיבית היא הרגל מומלץ מאד – למה זה טוב ולמה זה כדאי?

מה זה בכלל כתיבה אינטואיטיבית?

כתיבה אינטואיטיבית היא כתיבה שאנחנו כותבים
בלי לתכנן שום דבר ובלי לעצור לחשוב על שום דבר.

אנחנו מאד מאד רגילים להיות בראש,
לחשוב על הדברים ולעשות אותם כמו שאנחנו רגילים
או במילים אחרות – בתבניות המוכרות שלנו.

כתיבה אינטואיבית מזמינה אותנו
לעזוב את התבניות המוכרות שלנו
ולעשות משהו חדש, אחר
וממקום חדש – מקום לא מתוכנן ולא מתובנת.

בפועל – כתיבה אינטואיטיבית מומלץ לעשות בבוקר
עדיף לפני כל דבר אחר שאנחנו עושים
כדי להיות כמה שיותר קרובים לשינה
ואז זה מעין המשך של עיבוד הדברים
שקרו בשינה, סוג של המשך עיבוד של החלימה שלנו.

עוד סיבה היא שככל שאנחנו קרובים ללילה
אנחנו עוד ״נקיים״ מהתבניות הרגילות
שאנחנו רגילים לחשוב ולתפוס בהן
את עצמנו ואת העולם.

כתיבה אינטואיטיבית מומלצת
בכתב יד, לא במחשב
שלושה עמודים גדולים (A4) ברצף.

ברצף
כלומר בלי לעצור לחשוב על מה נכתוב
או על תשובות לשאלות שעלו
ובלי להרים את העט והיד מהדף.

מה המטרה של כתיבה בצורה כזאת?

כתיבה אינטואיטיבית,
כזו שאנחנו לא מתכננים את התוכן
ולא עוצרים במהלך הכתיבה לחשוב
על המילה הבאה, המשפט הבא
או הנושא הבא
היא כתיבה שמחברת אותנו כשמה – לאינטואיציה,
לחלקים הפחות מודעים שלנו.

דרך הכתיבה הזו משחררת אותנו
מהמחשבה התבניתית שכולנו
מאד מאד מורגלים בה
שאמנם יש בה יתרונות מצד אחד
ומצד שני היא גם מגבילה אותנו כשאנחנו מחפשים
את המשהו הנוסף, החדש,
שאנחנו לא מורגלים בו.

למה זה טוב?

לכתיבה אינטואינטיבית יש כמה וכמה יתרונות:

  • היא כאמור מטפחת את האינטואיטיביות
  • מעודדת יצירתיות
  • מגבירה מודעות עצמית
  • מציעה התבוננות אחרת על עצמנו
  • מאפשרת לדרכים חדשות ופתרונות מפתיעים להתגלות בפנינו – מתוך היצירתיות, והאינטואיטיביות
  • מחברת אותנו לרבדים בנו שלא היו גלויים לנו קודם
  • מפזרת ערפל במקומות שקשה לנו לראות דברים, ומכניסה בהירות
  • מעמיקה את הקשר שלנו לעצמנו ולסביבתנו
  • ואפילו תורמת למערכות היחסים שלנו – מתוך ההתבוננות האחרת.
כתיבה אינטואיטיבית מחזקת את האינטואיטיביות

אין לי ניסיון בכתיבה, זה מתאים גם לי?

מכיוון שכתיבה אינטואיטיבית לא עוסקת בכתיבה יצירתית
ואף אחד מלבדך לא צריך לראות את מה שכתבת
(אני בעצמי קוראת את מה שכתבתי לעיתים רחוקות מאד),
אין שום משמעות לניסיון שלך בכתיבה.

אפילו להפך –
אם אין לך ניסיון בכתיבה
אבל יש רצון להתנסות בזה –
כתיבה איטואיטיבית יכולה לפתוח לך את השער
ולעזור לך להתחבר לכתיבה
שהיא חסרת שיפוטיות וחסרת יעד ספציפי
מלבד הכתיבה עצמה.

את לא משתעממת, כל בוקר כתיבה אינטואיטיבית?

אף פעם לא.

זה בכלל לא משנה מאיפה אני מתחילה
תמיד אני מצליחה להפתיע את עצמי
במה שעולה תוך כדי הכתיבה.

תובנות
זוויות ראיה חדשות
ואפילו בחירות חדשות ומדוייקות לי יותר

שנעשות באופן טבעי מתוך התובנות
שעולות בכתיבה.

רוצה לומר –
הסטינג הוא אותו הסטינג:
דף, עט, שולחן כיסא, קפה ואני.
זה ה״בחוץ״, האריזה.

התוכן משתנה תמיד.


אפילו אם קורה (וזה קורה לא מעט)
שאני נוגעת שוב ושוב
בנושא שחוזר על עצמו
(כי למי מאיתנו אין עניינים שהולכים איתנו
מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו?).

משהו תמיד מחדש לי, מתחדש לי
מעניין לי ומוסיף לי.

יש אימרה שאדם אינו יכול לחצות את אותו הנהר פעמיים
גם הנהר משתנה בכל רגע
וגם האדם משתנה בכל רגע
ככה זה גם עם הכתיבה.

בכל פעם זה משתנה, זורם בכיוונים אחרים
בעוצמות אחרות
בעומקים שונים ומשתנים
ופוגש בדרך דברים שונים.

תמיד יש לך על מה לכתוב? ואם אין לי על מה לכתוב?

לא תמיד כשאני מתחילה
אני יודעת על מה לכתוב.

כשמשהו מטריד אותי זה בדרך כלל יותר קל,
כי אני מתחילה מזה.
אבל לא תמיד משהו מטריד אותי (איזה מזל!)
ואז לפעמים יש דברים
שהם לא מטרידים אבל כן מעסיקים.

זה יכול להיות משהו מעניין שלמדתי,
שראיתי או שחשבתי עליו.
כי ממש לא חייבים לכתוב רק על מה שמטריד.

גם לדברים הנעימים חשוב וטוב לתת מקום.
(אפילו מאד חשוב
כי קל לנו מאד להתמקד במה שמטריד אותנו
להתעסק בו שוב ושוב
ופחות טבעי לנו
להיות עם הנעים, המעניין, הרך והקל יותר,
אבל זה נושא בפני עצמו שעוד אכתוב עליו מן הסתם.)

ולפעמים… שום דבר לא מגיע כשאני מתיישבת.

גם לזה יש לי כבר פתרונות
ואני משתפת בהם בשמחה:

אני מתחילה ממשהו, לא משנה מה.
לפעמים אני כותבת שוב ושוב את המשפט
״אין לי מה לכתוב״ עד שפתאום משהו צץ לו,
כי תמיד משהו צץ.

לפעמים אני עושה איזה ״ספירת מלאי״
או רשימה של משהו שאני רוצה לזכור
קניות, משימות או דברים דומים
העיקר להניע את היד עם העט על הדף באופן רציף,
משהו יתחיל לקרות מעצם התנועה הזו.

ככל שנתמיד ונהיה יותר מתורגלים
זה יהיה יותר קל ״להתניע״ ולזרום עם הכתיבה
גם כשאין לנו משהו ספציפי לכתוב עליו.

אל דאגה,
בתת-מודע שלנו יש מאגר עצום
של עניינים שמחכים בשקט (או פחות בשקט) לתורם.

איך מתחילים כתיבה אינטואיטיבית?

אני אוהבת התחלות.
יש משהו חגיגי בהתחלה, ולכן
אפשר לכבוד ההתחלה להכין מעין טקס קטן.


לקנות לנו עט חדש שממש כיף לנו לכתוב איתו
(אני מצאתי שעטים פשוטים שאני קונה ב Aliexpress הכי נעימים לי)
מחברת חדשה וכייפית או בלוק דפים לבחירתכם,
ברמה המאד פרקטית:
למצוא מקום נוח לכתיבה
לפנות לזה את הזמן הנדרש (כחצי שעה אם רוצים לכתוב 3 עמודים)
לבדוק מה זה אומר בשבילי –
האם זה לקום חצי שעה מוקדם יותר או שזה לארגן את הבוקר אחרת.


אחרי שארגנתי את כל זה
אני מוסיפה לזה גם את קפה הבוקר שלי,
אבל זה ממש כבר לבחירתך
ואז…
פשוט להתחיל.

להתיישב ולכתוב.

איך מתמידים? ואם ביום שלישי לא בא לי?

לא תמיד ״בא לנו״. זה נכון.
וכמו כל הרגל שאנחנו רוצים ליצור
ועדיין לא רגילים אליו-
קל מאד להתחיל וקשה יותר להתמיד.

אז מה עושים?

נועצים את ההרגל של הכתיבה בזמן קבוע ביום שלנו.
עוזר מאד להצמיד את ההרגל
לריטואל קבוע ביומיום שלנו.
זה יכול להיות אחרי שאנחנו קמים, מצחצחים שיניים
ואז מתיישבים לכתיבה.

חשוב מאד להקשיב לעצמנו.

יכול להיות שבהתחלה יספיק לנו פעם ביומיים
או פעמיים בשבוע,
כל אחד ואחת ומה שמתאים להםן.

אני עושה את זה כמעט בכל בוקר
למעט בקרים שממש צפופים לי ולא מצליחה
לפנות לזה זמן
ואז אם יש לי אפשרות
אז עושה כתיבה קצרה יותר,
של 10-15 דקות.

אם יום אחד לא בא לנו זה בסדר.
לא קרה שום דבר.

אבל חשוב לשים לב לטיבם של הרגלים
שעוד לא השתרשו אצלנו
שקל לנו מאד לוותר לעצמנו בהתחלה
ולהגיד – היום לא, מחר כן
ואז כשמחר מגיע
שוב היום לא, ומחר
ואז…

זה מתמוסס לו ועף דרך החלון.

אז אם שמתם לב שעברו פעמיים שבהן דחיתם את זה
כדאי להחליט שחוזרים להרגל
אם החלטנו שאנחנו רוצים בזה
כי הבנו שזה חשוב לנו ועושה לנו טוב.

מה את עושה עם כל מה שאת כותבת?

אני אוהבת בסוף הכתיבה האינטואיטיבית לשחרר

זה החלק האהוב עלי –
אני בכוונה כותבת על בלוק כתיבה של דפים נתלשים,
כי אני ממש נהנית בסוף הכתיבה
לקחת את הדפים, לקמט ולקמט
ואז לזרוק לפח.

למה?
זה משחרר אותי להעלות על הנייר את ה-כ-ל
בלי לסנן
בלי לחשוש שמישהו ימצא את זה
ויראה דברים שאולי לא נעים לי שיראו
או שהם אישיים מדי.

ולא רק החשש שמישהו אחר יראה עומד מאחורי זה.

קל לי הרבה יותר לכתוב בלי פילטרים
ובלי לשפוט את עצמי ולשאול את עצמי
איך אני נראית בעיני עצמי בכתיבה
כשאני יודעת
שאני לא אפגוש בזה שוב.

אם במהלך הכתיבה עולים דברים
שאני מזהה שארצה לחזור אליהם מאוחר יותר
או שחשוב לי לזכור אותם
אני מסמנת אותם,
ובסוף גוזרת אותם מהדף
או פשוט מעתיקה לי למקום אחר.

זאת הבחירה שלי.

יש אנשים שמעדיפים לשמור את כל מה שהם כותבים
ולחזור לזה במועד מאוחר יותר,
גם לזה יש את הערך שלו.

אין כאן נכון או לא נכון.

אפשר בהתחלה לנסות את האפשרות האחת ואז את השניה
ולראות מה מרגיש יותר נכון עבורך.

העיקר הוא –
להתחיל.

והעיקר השני –
להתמיד.

והשלישי – אם מתאים לך –
לשתף אותי איך זה עובד לך.

סרטון קצר שעשיתי על כתיבה אינטואיטיבית




נוקשות ורכות בהרגלים


נוקשות ורכות בהרגלים – או –
למה חשוב להרגיש טוב עם עצמנו כשזה מגיע להרגלים

נוקשות ורכות בהרגלים – מה הסיפור בכלל?

לפני שנשאל מה בכלל הסיפור של נוקשות ורכות בהרגלים
אני רוצה לחזור לסצנה שזכורה לי היטב
מהסרט ״חולה אהבה בשיכון ג׳״:

בקצרה, החלק בסרט מספר על ויקטור שמתאהב במיכאלה,
שלא מחזירה לו אהבה.

הוא לא מוכן לקבל את זה ומתחיל להטריד אותה עד שהוא מגיע לנקודה
שבה הוא מתאשפז בבית חולים לחולי נפש.

באותו המוסד, הוא פוגש את חרפוף,
שהקטע שלו הוא שמדי יום הוא צועק במשך דקות ארוכות ״אוולין אל תלכי״
במעין טקסיות, ממש מדי יום ביומו.

הסצנה שאני מדברת עליה היא לקראת הסוף:
אוולין מופיעה לפתע ומחפשת את חרפוף,
מוצאת אותו ומגיעה לבקר אותו במוסד.
חרפוף נראה ממש שמח לראות אותה,
מספר לה שהוא מרגיש ממש טוב וגם היא אומרת ששלומה טוב,
ואז הוא אומר לה, ״סליחה, אני צריך…״
והולך למקום הקבוע שלו, ומתחיל לצעוק ״אוולין אל תלכי״.

ברור שהבאתי את הסצנה הזו כקטע מוגזם ולא מאוזן של הרגלים
ואין לי חשש שזה מה שיקרה למישהו
שרוצה ליצור לעצמו הרגלים מיטיבים שנשארים.

אבל יש משהו בקטע הזה שהוא ממש חשוב בעיני,
והוא – לזכור את ה״למה״
של ההרגלים שאנחנו רוצים ליצור בחיים,
כי הדרך אל ה״איך״ עוברת ב״למה״ באופן מובהק ומשמעותי.

נוקשות ורכות ביצירת הרגלים

ה״למה״ ליצור הרגלים מיטיבים
מתחיל תמיד ברצון, לפעמים בצורך,
להרגיש יותר טוב עם עצמנו, עם גופנו ועם חיינו.

לא משנה מה ההרגל,
וכמה טוב לי להתרגל אליו ולחזור עליו מדי יום
ואולי מדי זמן אחר קרוב יותר (כמה שעות, פעמיים ביום וכו׳)
אני לא רוצה להגיע למצב שההרגל שולט בי.

אני לא רוצה לפתח תלות או נוקשות לא בריאה לגבי שום הרגל.

אז אם לא הבנו עד עכשיו אני מתכוונת להרגלים נוקשים
שמשכיחים מאיתנו את היכולת לבחור עבור עצמנו
ובמקום שהם ייטיבו איתנו וישרתו אותנו
הם הופכים לסוג של ״שולטים״ בנו,
וזה נכון לגבי כל הרגל.

האם לא נדרשת איזושהי נוקשות כדי ליצור הרגלים בהם?

זאת אחת הטעויות הרווחות ביותר בעולם יצירת ההרגלים:
המחשבה שאנחנו צריכים להיות נוקשים עם עצמנו
כדי לעזור לעצמנו ליצור הרגלים ולהתמיד בהם.

העניין הוא שזה ממש לא ככה.
להפך.

כדי ליצור הרגלים מיטיבים שאנחנו מצליחים להתמיד בהם
אנחנו צריכים להתרגל להקשבה מסוג חדש
הקשבה עדינה ונוכחת שעוזרת לנו להבין
למה אנחנו זקוקים בכל רגע ורגע
ובטח ברגעים שבהם אנחנו
מצד אחד מאד רוצים ליצור, ליישם ולהתמיד בהרגל מסוים
ומצד שני – מאד מאד רוצים בו זמנית לעשות בדיוק את ההפך.

כי בואו נגיד את זה –
אם זה היה רק כיף ומושך ומפתה,
לא היה שום עניין עם ליצור הרגלים חדשים ולהתמיד בהם.

לכל אחד מאיתנו יש את ההרגלים שיחסית קל לו ליצור.
יש מי שקל לו להתמיד בהרגלי סדר וארגון.
יש את אלו שקל להם להתמיד בהרגלי ספורט ופעילות גופנית,
אולי כי הם אתלטים יותר, אולי כי זה משהו שתמיד היה להם נעים ומזמין.
יש אנשים שקל להם יותר להתמיד בהרגלי תזונה
בין אם זה כי הם יותר אוהבים את המזון שהם רוצים לאכול
ובין אם זה כי אצלם זה פשוט יותר פשוט, כי ככה זה אצלם.
ויש אנשים שקל להם יותר להתמיד בהרגלי תרגול מדיטציה ומיינדפולנס
כי זה משהו שמתחבר אליהם איכשהו יותר בקלות.

זה מאד אישי, ומכיוון שכך,
זה לא ראוי להיות נתון לשיפוט.

יש משהו קצת מבלבל בלהתרגל להקשבה מסוג חדש
כשרוצים ליצור הרגלים חדשים,
מכיוון שאנחנו כבר בתוך איזשהו מסע ליצירת הרגל
אז ההתרגלות להקשבה היא עוד איזשהו הרגל שאנחנו יוצרים?

זה נכון, אבל זה יותר דומה למשהו כמו
שלפני שקוראים ספר אחד
אנחנו צריכים ורוצים ללמוד לקרוא אותיות ולחבר אותן למילים
ויחד עם הלמידה של האותיות והמילים,
אנחנו גם מתחילים את התרגול של הלמידה
ע״י הקריאה בספר.

וכמו קריאה, ככל שנתרגל יותר הקשבה לעצמנו
ככה זה יהיה זמין לנו לטובת הרגלים נוספים, ולא רק להרגלים.
מקווה שלא בלבלתי יותר מדי,
אבל אני אנסה לעשות סדר.

אם נחליף את המילה ״נוקשות״ במילה כוונה או התכוונות –
זה ירגיש לגמרי אחרת!

המילה כוונה, או התכוונות,
או אולי נכון יותר לתת לשתיהן מקום ולא אחת או השניה
הן תחליף מעולה למילה נוקשות שנתפסת אצל רבים כהכרחית
ליצירת הרגלים ולהתמדה בהם.

ניקח לדוגמה את הרצון לתרגל מדי יום
פעילות גופנית כלשהי – יוגה, הליכה, ריצה או כל פעילות אחרת.
יש אנשים שזה ממש לא מובן מאליו עבורם
לעשות פעילות גופנית
למרות שכולנו יודעים כמה זה חשוב לגוף וגם לנפש.

אני כבר מתרגלת תקופה של כמה שנים
וזה תודות לאותו תהליך של הקשבה ותשומת לב
שאני מדברת עליו,
אבל אני רוצה לספר על רגע אחד אישי – ספציפי.

בוקר אחד שבו לא היו לי פגישות ביומן, קמתי בכוונה מלאה
להתחיל את היום בתרגול יוגה,
אחריו מדיטציה וכתיבה אינטואיטיבית,
אלו הרגלים שאני מצאתי שעושים לי ממש טוב.

באותו בוקר הייתי בשלהי שפעת, לכאורה כבר לא חולה
אבל גם לא ממש בריאה
והיו לי ביומן המון משימות שהיה לי חשוב לעשות באותו היום.
אבל…
הדבר היחיד שהגוף שלי וכל שאר החלקים שלי רצו לעשות באותו הבוקר
היה לשבת על הספה ולהתאושש לאט לאט.

המיומנות שלי בהקשבה למה שאני באמת זקוקה לו
איפשרה לי לעשות בדיוק את מה שהתבקש –
לשבת, להתאושש בקצב שלי, בלי לצפות מעצמי
שמשהו יקרה ברגע מסוים,
אלא פשוט להיות עם  מה שמתבקש ברגע ההווה..

כמו בהרבה מקרים שזה נראה לי בלתי אפשרי להגיע למשהו
עד שאני מאפשרת לעצמי את מה שאני זקוקה לו,
ההתאוששות הגיעה ממש מהר.

תוך לא הרבה זמן

עלתה מתוכי הבקשה של הגוף ושל הנפש
לתרגל יוגה, ואפילו תרגול יותר ארוך ממה שתכננתי בהתחלה.

את אותו היום המשכתי מתוך אותה ההקשבה.
ההתקדמות במשימות הייתה בקצב שונה ממה שהתכוונתי מלכתחילה
אבל כל המשימות הושלמו, בנחת, על הצד הטוב ביותר
שהתאפשר לי באותו היום
ומה שאולי הכי חשוב בסיפור הוא

שהרגשתי מעולה עם עצמי!

אולי עכשיו נשאלת השאלה –

מה קשור איך שהרגשת לעניין ההרגלים?

אז זהו, שממש יש קשר
בין איך שמרגישים לבין יצירת הרגלים שנשארים.

נחזור רגע להתחלה – לרצון שלנו ליצור הרגלים חדשים ומיטיבים
ולמה יש לנו את הרצון הזה?
יש הרבה תשובות
אבל אם נחקור אותן לעומק ונשאל
״אז למה אני רוצה לעשות ספורט/לאכול בריא/לסדר ניירת/לתרגל מדיטציה/…״
יהיו תשובות כמו – כי זה בריא, כדי לרדת במשקל,
כדי שיהיה יותר מסודר ובטח זה יעזור לי לעוד כמה דברים
אבל את כל הדברים האלו אנחנו רוצים
כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו!

חזרה לבוקר הזה –
הייתה לי כוונה להשלים כמה וכמה משימות
אבל לפני הכוונה ההיא,
חשוב לי להרגיש שאני קשובה לעצמי
כי רק ככה
אני באמת ארגיש טוב יותר עם עצמי.

בלמידה של ההקשבה לעצמנו יש הרבה רכות,
בדיוק ההפך מנוקשות.

כשאנחנו לומדים להיות רכים עם עצמנו
להיות פחות שיפוטיים, פחות נוקשים
ופחות חושבים ב-נכון ולא נכון,
אנחנו יוצרים לעצמנו את ההרגלים החדשים
ומתמידים בהם,
מתוך הקשבה לכל מה שקורה לי עכשיו
וכן, גם לחלק אחד קטן או גדול בי
שעכשיו, ממש עכשיו, לא בא לו
ויש לו את הסיבות שלו.
כאן אפשר לקרוא על הסיבות

ואז –

אנחנו מרוויחים כמה דברים
מאד מאד חשובים:

– אנחנו מצליחים להתמידיותר בהרגלים.

– אנחנו מצליחים לזור אליהם בנחת אחרי
שאנחנו חווים רגעים שבהם יותר קשה לנו להמשיך בהם,
מתוך ההקשבה והרכות.

-אנחנו מדייקים לעצמנו בכל רגע את ההרגלים
כי החיים, המציאות ואנחנו משתנים
וההתאמה של מה שאנחנו מבקשים לעצמנו בעניין ההרגלים (ובכלל)
מתוך הקשבה שקטה לעצמנו, הקשבה רכה
ולא מתוך נוקשות
מאפשרת לנו להמשיך וליצור לעצמנו את ההרגלים
שמיטיבים איתנו באמת
ומאפשרים לנו להרגיש טוב עם עצמנו באמת.

והנה תזכורת – אנחנו רוצים ליצור הרגלים מיטיבים שנשארים
כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו ובחיינו.

לפרטים על תהליך יצירת ההרגלים בנחת שנשארים
השאירו פרטים כאן ואחזור אליכם

אפשר להתחיל להתנסות ביצירת הרגל
של תרגול מדיטציית מיינדפולנס קצרה כאן


למה כוח רצון הוא לא העניין ביצירת הרגלים שנשארים


לפני שנענה על השאלה למה כוח רצון הוא לא העניין
בואו נדבר על הקושי שביצירת הרגלים חדשים
וכמה לא קל לשמר את כוח הרצון לאורך זמן.

הסצנה שלפניך מציירת רגע מתוך מערכת היחסים בין כוח הרצון
לבין… ההרגלים החדשים שאנחנו רוצים ליצור,
מן הסתם כולנו יכולים למצוא את עצמנו במצב כזה או דומה לזה.

כל מוצ״ש אני יושבת על הספה, מבטיחה לעצמי שממחר
אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי ומתחילה…
מתחילה לעשות פעילות גופנית
משנה את הרגלי האכילה שלי
מטפלת בניירת ומסדרת אותה במקום בלי שתצטבר בערמה
מתרגלת מדיטציה כל בוקר
אוספת את כל מה שהוצאתי היום מהמקום ומחזירה.


אז גייסתי את כוח הרצון שלי, הבטחתי לעצמי ו…
מה עכשיו?
או מה באמת יקרה ביום ראשון בבוקר?

יכול להיות שביום ראשון בבוקר אני עוד אזכור את ההבטחה לעצמי
אזכר בגיוס כוח הרצון שלי
ואקיים את ההבטחה שלי מתוך תחושה של מאבק
ושל ניסיון להימנע מהחוויה שאני מאכזבת את עצמי.

האם אצליח להמשיך ולהתמיד,
מדי יום לגייס בכל הכוח את כוח הרצון שלי?
מה יקרה ביום שלישי? ובכמה ימים שאחרי?

מחקרים מראים שרוב ההבטחות לעשות שינוי בהרגלים
מתמוססים כעבור זמן ממוצע של עד שבועיים.

כן, ליצור הרגלים חדשים יכול להיות ממש קשה
גם אם אנחנו ממש משתדלים לגייס את כל כוח הרצון שלנו.

למה זה כל קשה?

ולמה מאבק בכל כוח הרצון עדיין לא פותר לנו את הקושי?

יש לזה סיבה טובה, והיא לא קשורה לכוח הרצון,
היא קשורה למנגנונים הישרדותיים שלנו.

בלי להכנס להסברים ארוכים ומתישים
אני רק אספר שלמרות שיש לנו רצון לעשות שינוי וליצור הרגלים מיטיבים
יש בנו חלקים נוספים, שמגלים התנגדות לרעיון.
אחרת זה לא היה לנו קשה ליצור הרגלים חדשים.


יש בנו חלק אחד ספציפי שמתנגד ליצירת שינויים,
והוא חלק פרימיטיבי, המוח הקדום,
שיש לו תפקיד מאד מאד חשוב:
לדאוג שנישאר בחיים.

המוח הקדום, המכונה גם מוח הזוחלים
לא מתענין אפילו קצת מה שלומנו ואיך אנחנו מרגישים
מה אנחנו רוצים שיקרה לנו
ואיזה הרגלים אנחנו רוצים ליצור בחיים
כדי שיהיה לנו יותר טוב
כדי שנהיה יותר בריאים, יותר רגועים, יותר שלמים עם עצמנו.

כל מה שמעניין את המוח הזה הוא –
שנישאר בחיים, שנשרוד.

המוח הזה עובד ככה:
עשיתי משהו פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית,
נשארתי בחיים אחרי כל פעם כזו –
זה עובד! המשהו הזה שעשיתי נתפס כ״נכון״
למערכת ההשרדות הזו, ולכן אין שום סיבה לשנות את זה.
ולהפך – כל ניסיון לשנות את זה
נתפס כאיום על המערכת הזו, שעובדת כל כך קשה וחזק
לשמור אותי בחיים.

עכשיו בואו ניקח את זה להרגלים שלו-
יש לי הרגל לקום מאוחר כל בוקר,
מוח הזוחלים שלי מבסוט – אני עדיין חי עם ההרגל הזה.
אני רוצה להתחיל לקום מוקדם
מוח הזוחלים נכנס לכוננות התגוננות,
משהו משתנה, כלומר משהו מאיים עלינו,
חייבים לעשות הכל כדי לעצור את זה!

זאת הסיבה ששינוי הרגלים
על בסיס גיוס כוח הרצון
ירגיש לנו כמו מאבק שאנחנו צריכים להילחם בו.

מה קורה כשכוח הרצון שלנו נלחם במוח הזוחלים לאורך זמן?

כשאנחנו מגייסים את כוח הרצון שיאבק במוח הזוחלים
ומצפים ממנו שיעשה את זה לאורך זמן,
כי הרי הרגלים זה עניין מתמשך
קורים כמה דברים:

הראשון – אנחנו נתונים בתודעה של מאבק.
מתקיימים בנו שני כוחות מנוגדים
(הצורך של מוח הזוחלים מו הרצון שלנו ביצירת הרגלים חדשים).

השני – אנחנו משתמשים בהמון משאבים
כדי להילחם את המלחמה הזו, של הכוחות המנוגדים.

השלישי – כמו שקורה כשנדרשים להשתמש
בזמן קצר בהמון משאבים –
אנחנו מתישים את עצמנו במאבק.

בשלב הבא בדרך כלל נתחיל לזייף – פעם כן ופעם לא, לדחות
לוותר לעצמנו, ולהיכנע
לכוח המאוד חזק של מוח הזוחלים
ונחזור להבטיח לעצמנו ש
״ממחר״, ״מיום ראשון״, ״בחודש הבא״ וכו׳.

ומכאן הדרך קצרה לשרשרת של מחשבות שופטות על עצמנו.
מחשבות לא נעימות, ובטח שלא מקדמות.
אולי אפילו נדבר אל עצמנו לא יפה במילים כמו
״לוזרית״, ״חסרת אופי״, ״בלי כוח רצון״
שפה שלא היינו משתמשות או משתמשים בה
כלפי אף אחד אחר,
בטח לא מישהו שאיכפת לנו ממנו.

הבנו שגיוס כוח הרצון לא יעזור לנו ליצור הרגלים שנשארים לטווח ארוך,
אז מה כן יעזור?

מכיוון שכבר ברור לנו שכוח הרצון
לא יוכל להיות הכוח המניע לאורך זמן,
ולא יוכל להיות חזק יותר
ממוח הזוחלים שרוצה להשאיר אותנו בחיים
ע״י היצמדות להרגלים הישנים, אלו שכבר קיימים,
אנחנו צריכים למצוא את הדרך לרתום את מוח הזוחלים
לרצות יחד איתנו לעשות את השינוי.

בעצם הרעיון שמוח הזוחלים ירצה לעשות שינוי
וליצור הרגלים חדשים יש סתירה-
הוא הרי רוצה לשמר את הקיים!

ומכיוון שהוא באמת לא יעשה לנו את הטובה הזו
ולא משנה כמה יפה נדבר איתו
וכמה נסביר לו שההרגלים שאנחנו רוצים ליצור
הם חשובים ויעשו לנו טוב,
וגם לא יעזור שנבקש ממנו בעדינות להרפות קצת
מהאחיזה בהרגלים הישנים,
מה שאנחנו צריכים לעשות זה –
לגרום לו להבין ולהשתכנע שאנחנו בטוחים,
כלומר שהקיום שלנו בטוח
גם כשאנחנו נוטשים הרגלים ישנים
לטובת הרגלים חדשים שאנחנו יוצרים לעצמנו.

כמו עם בני אדם,
ביטחון הוא תנאי בסיסי כדי לגרום לשיתוף פעולה
עם משהו שאנחנו רוצים לעשות,
ובשביל יצירת הרגלים מיטיבים אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה
של כל החלקים שבנו –
אלו שממש ממש רוצים בשינוי
ואלו שממש מתנגדים, אחד חזק בהם הוא מוח הזוחלים
(מן הסתם לכולנו יש עוד חלקים, אבל נניח לזה לעת עתה)
ליצירת ההרגלים המיטיבים. 

איך גורמים למוח הזוחלים ההישרדותי להרגיש בטוח
כשאנחנו עושים שינוי בהרגלים שלנו ולשתף איתנו פעולה?

מכירים את הסרטים על התלמיד שהיה הכי מפריע בכיתה?
כל המורים רבו איתו, סילקו אותו מהשיעורים
היה ברור שאין לו שום מוטיבציה להתנהגות הרצויה בבית הספר
עד שהגיע מורה אחד שהתחיל לשים לב לאליו, להקשיב לו
ומתוך ההקשבה הבין מה הוא צריך, הראה לו שהוא מאמין בו
והתלמיד ה״מופרע״ התגלה ככזה שמשתף פעולה
אם רק מקשיבים לו ונותנים לו תשומת לב לא שופטת.

אז ככה אנחנו רוצים להיות עם מוח הזוחלים שלנו.

אנחנו רוצים שהוא ידע שאנחנו מקשיבים לו.
וגם שהוא ידע שאנחנו מעריכים את העבודה הקשה שהוא עושה
בלשמור עלינו.
אנחנו רוצים שהוא ידע שאנחנו נזוז לעבר ההרגלים החדשים בקצב כזה
שיאפשר לו להרגיש בטוח,
וכל הזמן נבדוק איתו מה שלומו ומה הוא צריך מאיתנו,
ושאם לרגע הוא מרגיש לא בטוח
נעצור וניתן לו את מה שהוא צריך מאיתנו
את אותה ההקשבה, תשומת הלב,
האטת הקצב שלה הוא זקוק.

יכול להיות שזה נשמע לך לא לגמרי ברור
איך מקשיבים למוח הזוחלים, ולחלקים האחרים שמתנגדים
ואני ממש יכולה להבין את זה.


ההקשבה הזו, לחלקים המתנגדים
כשאנחנו רוצים ליצור הרגלים חדשים מיטיבים
היא משהו שאנחנו לא מורגלים בו,
להפך, אנחנו רגילים ״להיכנס בעצמנו בכל הכוח״.

זוהי הקשבה שמבוססת על תשומת לב נוכחת ולא שופטת 
ברגע ההווה – תשומת לב שאותה אנחנו לומדים לתרגל וליישם
תוך כדי האטה, התבוננות מחודשת
ותוך כדי שאנחנו שואלים שאלות שקודם לא ידענו לשאול.

ההקשבה הזו היא אחד התנאים הבסיסיים
ליצירת ביטחון אצל החלקים המתנגדים בנו לשינוי,
ובטח לחלק של מוח הזוחלים.
וזהו רק חלק אחד חשוב ומשמעותי
ביצירת הרגלים חדשים ומיטיבים שנשארים,
מתוך הקשבה ובנחת
ובלי להיכנס למאבק של הכוחות המנוגדים שבנו.

זהו חלק אחד מתוך גישה שלמה ותוכנית שלמה
שיצרתי ליצירת הרגלים מיטיבים שנשארים.

אני, בטטת כורסה בדימוס, אחרי ריצה
לא תודות לכוח הרצון אלא לבחירה ביצירת הרגלים חדשים בנחת והקשבה

רוצה לקבל את המדריך שכתבתי
״חמישה דברים שכדאי לדעת כשרוצים ליצור הרגלים מיטיבים״?
השאירו פרטים כאן וכתבו את המילה ״מדריך״

ואם כבר בוער לך להתחיל את השינוי
וליצור בחייך הרגלים מיטיבים שנשארים, ובנחת –
כל הפרטים על הקבוצה הקרובה כאן (להשאיר פרטים ואחזור) 

 ועוד משהו –
אפשר להתחיל כבר עכשיו ליצור הרגל של
תרגול מדיטצית מיינדפולנס קצרה של תשומת לב לנשימה

כאן


פוסט רביעי – בית הספר להרגלים מיטיבים


הקצב הנכון של הדברים – בהרגלים מיטיבים ובחיים בכלל

גם לבית הספר להרגלים מיטיבים יש את הקצב שלו

כשבית הספר להרגלים מיטיבים מבקש קצב משלו…

סיפור הלידה של בית הספר להרגלים מיטיבים
הוא סיפור ארוך למדי.

לפני כמעט שלוש שנים התחלתי לכתוב על בית הספר שהולך להיפתח.
באותו זמן היה לי ברור שהולך להיות כאן בית ספר
ועדיין לא ידעתי בדיוק על מה
(ובטח שלא ידעתי שזה יהיה בית הספר להרגלים מיטיבים).

אחד הדברים המדהימים שקורים
כאשר לא לוחצים שום דבר בכוח
אבל כן נשארים מחוברים לתשוקות, לרצונות,
להקשבה פנימה ולתנועה המתבקשת –
זה שהדברים מתגלים בעיתם, ואז הם מדויקים.

כלומר –
בזמן שנכון לי ולהם
ומן הסתם לכל מי שעוד קשור בזה
בין שאני יודעת כרגע מי זה ובין שלא –
הוא שהמידע מגיע
וכשהוא מגיע, הוא ברור
הוא מראה את עצמו בבהירות
וכמו מדבר את עצמו מתוכי ללא כל מאמץ.

וכך, מתוך השמיטה הזו שהסכמתי לה
כשלא היה לי ברור לאן בית הספר הזה רוצה ללכת
ומתוך זה שלא נאבקתי בו
והמשכתי לנוע את תנועת החיים והעשייה שלי
התגלתה לי ברגע אחד
הבקשה הזו, של בית הספר,
מי הוא רוצה להיות.

והנה הוא נחשף לפני ומדבר את עצמו דרכי.

בית הספר להרגלים מיטיבים.

ככה? פתאום?
לא, ממש לא ככה פתאום
וקצת גם כן ככה פתאום.

בואו נעשה אתנחתא לסיפור על הרגלים שהיה באמת
(הרבה לפני שחשבתי על בית הספר להרגלים מיטיבים):

בית הספר להרגלים מיטיבים היה יכול לעזור לי אז…

לפני די הרבה שנים, +20 אבל מי סופר
כשהדבר הזה שנקרא החיים שלי
תפס טוויסט מאד מאד מאד מורכב בעלילה
ובלי להיכנס לפרטים
(לא כי יש לי מה להסתיר,
אלא כי מעורבים בזה עוד אנשים
שאני לא בוחרת בשבילם כמה ומה הם רוצים לחשוף)
אני יכולה להגיד שההרגשה הכללית שלי הייתה
שהכל, אבל הכל, קורס, מתפרק ומתמוטט
ואני לא ממש יודעת איך אפשר לבנות מחדש
ובעצם – לא ממש חיפשתי איך לבנות באותה התקופה,
לפחות לא באופן מודע,
אלא רק חיפשתי לשרוד את זה.

מכיוון שהרגשתי כמו העלה הכי נידף על העץ,
חיפשתי משהו שיעזור לי להישאר קצת יותר יציבה
וידעתי שמדיטציה היא דבר מאד מומלץ לזה.
אז התחלתי לתרגל מדיטציה.

עשיתי גוגל, מצאתי כל מני הדרכות והנחיות
ובחרתי לי את מה שנראה לי הכי מתאים לי באותו הזמן –
פשוט לנסות לשבת עם עצמי ולהשתיק את זרם המחשבות.

״פשוט״ – ממש!
(שומעים אותי ברקע מתפוצצת בצחוק על עצמי הנאיבית של אז?)

בטח, כשהחיים שלך בקריסה,
ואת כולך במתח קיומי יומיומי,
רק שבי לך בשקט ותשתיקי את מחשבות ההישרדות והדאגה.
ואז בטח תרגישי רגועה יותר.
וככל שתתמידי בזה (כי זה הרגלים מיטיבים),
עם הזמן תרגישי יותר יציבה, ויותר בטוחה, ויותר מסוגלת,
ויותר…

התיישבתי.
קמתי בשביל זה במיוחד מוקדם מאד,
כי הלוז שלי בבוקר כלל שני ילדים קטנים ואמא אחת,
עבודה שצריך להגיע אליה בזמן אחרי ארגון הילדים בשלום
לגן ולבית הספר,
והתיישבתי לי להשקיט את המחשבות.

ומה נראה לכם שקרה?
נכון
מיד התנפלו עלי עשרות מחשבות לשניה
אלפי מחשבות בדקה
ועד שהסתיימו ה 20 דקות האלה
הצצתי בשעון אולי 15 פעמים,
נדהמת בכל פעם כזו איך 20 דקות יכולות להימשך כל כך הרבה שעות
וסיימתי את זה מותשת ומאוכזבת מהחוויה.

אז מה נראה לכם שקרה ביום למחרת?

מי שניחש שויתרתי על התענוג, צודק.
מי שניחש שאמרתי לעצמי – היום אני לחוצה מדי בזמן
ובגלל זה אעשה את זה רק מחר – גם נכון.
מי שחושב שהאמנתי לעצמי
שמחר אני אקום מוקדם שוב ואתמיד בזה – טועה.

כי למרות שאמרתי את זה לעצמי בלב,
היה בי חלק שידע להגיד לי
שאני עובדת על עצמי
ושזה כנראה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

המזל הגדול שלי באותו זמן היה
שבאמת לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות
והייתי מאד מאד זקוקה למשהו
ןבמיוחד למשהו שאני לא צריכה להוציא עליו כסף, אם אפשר
אז כעבור כמה ימים חזרתי לנסות.

באופן די מדהים יחסית למצב הכללי שלי באותה התקופה
איכשהו הצלחתי לא לנזוף בעצמי יותר מדי
על כל אחת מהפעמים שבהן הבטחתי לעצמי
להתיישב למדיטציה
(אולי כי עמוק בתוכי הבנתי שבאמת מספיק קשה לי
גם בלי להוסיף את הנזיפה בעצמי),

הכוונה להיות מישהי כזו, שמתרגלת מדיטציה קבוע
נשארה איתי
גם בימים שלא הצלחתי לתרגל.
התרגולים לא היו לי פשוטים
אבל מתוך הכוונה הזו,
ומתוך זה שהצלחתי לקבל את זה שלא בכל פעם
אני מסוגלת לעשות את זה,
לאט לאט זה נהיה משהו שאני יותר מצליחה מ-לא מצליחה
לעשות באופן קבוע.

הרגלים מיטיבים שנהיים הרגל - הרגשה נפלאה

כשזה מתחיל להרגיש כמו הרגל, זו הרגשה נפלאה!

זה נהיה הרגל!

ככל שעבר הזמן והצלחתי להתמיד בהרגל הזה
הוא נהיה יותר ויותר ״חבר״
שעוזר לי לשמור על המרכז שלי, על היציבות היחסית
ועל החוסן הנפשי שלי
למרות שהחיים שלי עדיין היו רחוקים מלשוט על מי מנוחות.

מתוך ההתייצבות שההרגל הזה איפשר לי,
התחלתי להוסיף לחיי עוד הרגלים מיטיבים.
לא ברגע אחד, ממש לא,
אלא בשלבים, כחלק מתהליך של נוכחות והקשבה
למה שחשוב לי
ואיך אני רוצה לפגוש
את מה שהחיים מזמנים לי.

כי בואו נגיד את זה –
אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו
אבל אנחנו לא יכולים תמיד
לשלוט באיך שהחיים שלנו יראו
ובמה שהם יפגישו אותנו איתו בדרך.

אני מחלקת את ההרגלים המיטיבים
לשני סוגים:

הסוג הראשון: 

ההרגלים שאנחנו יכולים לנעוץ עבורם זמן ביומן.

למשל –
תרגול מדיטציה
פעילות גופנית
ארגון ניירת
הקדשת זמן לקריאה
סדר במרחב המחייה או העבודה.

הסוג השני:

ההרגלים שהם חלק מההוויה היומיומית שלנו,
כאלו שמבקשים מאיתנו
תשומת לב נוספת בתוך ההתנהלות הרגילה שלנו.

זה יכול להיות –
איך שאנחנו מגיבים במצבים מסויימים (החוצה ופנימה)
טון הדיבור שלנו
בחירות מה, כמה ולמה לקנות
כמה אנחנו עסוקים בטלפון הנייד ובעוד מסכים
איך אנחנו מקשיבים לאחרים
הגישה שלנו לדברים שאנחנו עושים.

ויש הרגלים ששייכים גם לסוג הראשון וגם לסוג השני:

למשל הרגלי אכילה
שדורשים מאיתנו גם הכנה והתכווננות
אבל גם תשומת לב במהלך היום,
הרגלי שינה גם הם נוגעים בשני הסוגים,
ומן הסתם יש עוד כאלה.

למה צריך את בית-הספר להרגלים מיטיבים?
למה אני נותנת כל כך הרבה תשומת לב להרגלים מיטיבים?

כי הרגלים מיטיבים הם גם וגם.

הם גם בסיס איתן, עוגן, למה שחשוב לנו בחיים
ואיך שאנחנו רוצים לפגוש את עצמנו,
והם גם אלו שעושים את איך שאנחנו פוגשים את החיים.
בהכי הפשטה,
זה קצת כמו מעגל אפר״ת – ארוע-פרשנות-רגש-תגובה
אבל זה הרבה יותר מורכב מזה
ואני לא אכנס לזה פה.

אני רוצה להגיד
שהרגלים מיטיבים
מעבר להשפעה העצומה שיש להם
על איכות החיים שלנו, הפיזית והרגשית
עם הזמן הופכים להיות חלק ממי שאנחנו
ומערכת הניהול הרגשית שלנו
מאמצת אותם לטובתנו.
וכן, אפשר לקרוא לזה חוסן נפשי.

אני אכתוב על זה מאמר נפרד,
אבל חשוב להבין
שהרגלים מיטיבים שגם נשארים
לא מושגים מתוך מאבק והפעלת כוח
כנגד ההרגלים הישנים.

ממש להפך.

יצירת הרגלים מיטיבים
היא תהליך של התבוננות סקרנית והקשבה עמוקה פנימה
של זיהוי השיפוטיות והדפוסים הנוקשים שלנו
שמקשים עלינו לשנות את ההרגלים
ובכך מקשים עלינו ליצור את ההרגלים הרצויים
ותשומת לב עדינה
לתנועה שיש בה אפס מאבק
(כן תשומת לב, לא מאבק – יש הבדל!).

רוצה להתחיל את הדרך שלך להרגלים מיטיבים?

לפעילות הקרובה המתוכננת ליצירת הרגלים מיטיבים מכאן

ואם בהרגל של מדיטציה חשקה נפשך –

מוזמנים לתרגל מדיטציית מיינדפולנס ״כמו הר״ כאן

או לתרגל מדיטציית מיינדפולנס קצרה של תשומת לב לנשימה כאן

והנה הרצאת TED מעניינת על סקרנותכתומכת בשינוי הרגלים